14 מדליקות המשואה

יו"ר הוועדה לטקסים ולסמלים, שרת החינוך לימור לבנת אישרה אתמול את רשימת הנשים שידליקו את המשואה, הרשימה כוללת נשים שהשפיעו על החברה בתחומי הספורט, המדע, תקשורת, חינוך ועוד.

השרה לבנת אמרה: "זוהי רשימה מגוונת, המייצגת פסיפס ייחודי של החברה הישראלית ונותנת השראה להעצמה נשית. מאז הקמת המדינה ועד ימינו, נשים נטלו חלק מרכזי בבניין המדינה, וסייעו לביסוסה ולשגשוגה. הגיעה העת שהמדינה והחברה הישראלית יעמידו את הנשים במרכז ויעניקו להן את הבמה הממלכתית והמכובדת של טקס הדלקת המשואות.

"יחד עם זאת חשוב לזכור כי לצד התרומה המכרעת של נשים להתפתחות ולקידום המדינה, רשימת האתגרים שניצבת בפני החברה עד להשגת שוויון אמיתי בין המינים – עודנה ארוכה. בחירת הנושא המרכזי האמור נועדה להעניק רוח גבית למאבק נגד פערי השכר, כמו גם למאבקן למתן הזדמנות שווה וייצוג הולם במשרות בכירות ולמאבק החשוב נגד תופעת האלימות כלפי נשים על כל היבטיה. אני מאמינה שכל משואה שתודלק השנה תיצור סדק נוסף בתקרת הזכוכית שעדיין ניצבת מעל ראשן של נשים רבות בישראל, כי הגיע זמן נשים".

הנה הצצה להישגים של ה-14:

עדינה בר שלום

בתו הבכורה של הרב עובדיה יוסף, נולדה ב-1945, נשואה לרב עזרא בר שלום. במארס 2001 פתחה מכינה קדם-אקדמית עבור עשרות בנות חרדיות במטרה לשלבן בלימודים אקדמיים. בר שלום הקימה את המכללה החרדית ירושלים שתשמש כמקום שבו יוכלו אוניברסיטאות שונות ללמד חרדים תוך התאמה לצורכיהם המיוחדים. באוקטובר 2003 השתלבו 45 נשים חרדיות בלימודי עבודה סוציאלית במכללה החרדית ירושלים שהקימה, וקיבלו תואר בעבודה סוציאלית מטעם אוניברסיטת בר אילן.

בהמשך נפתחו במכללה חוגי לימוד רבים לתואר ראשון, כמו פסיכולוגיה, מדעי המחשב, מדעי המדינה ותקשורת. גם מסלולים לתואר שני, כמו תרפיה במוזיקה, ניהול ויישוב סכסוכים, ייעוץ חינוכי, נפתחו במסגרת המכללה. בעקבות המכללה פורצת הדרך של בר שלום נפתחו מסלולים ומכללות דומות ברחבי הארץ. "אני פתחתי את הצוהר הזה עבורנו, והלוואי ונצליח. כל הנשים האלה עובדות בחוג הדתי והלא דתי, זה ממש לא משנה. זה מה שייצור את החיבור הזה בינינו, בין הדתיים ללא דתיים, ונצליח ליצור אולי חברה מגובשת וחזקה יותר", אמרה בהייד פארק נשים של און לייף. המכללה ופועלה זיכתה אותה השבוע גם בפרס ישראל עבור מפעל חיים.

לקריאה נוספת על עדינה בר שלום

מרים זוהר

נולדה ב-1931 ברומניה, בשם מרצלה כ"ץ. במהלך מלחמת העולם השניה גורשה עם הוריה ואחיה הגדול למחנה עבודה. יחד עם אמה ואחיה שרדה זוהר את השואה, אך אביה לא שרד. עם סיום המלחמה שבה זוהר לעיר הולדתה צ'רנוביץ, שם עבדה כגננת.

ב-1948 הפליגה זוהר עם אמה ואחיה לארץ ישראל בספינת מעפילים, שנתפסה על ידי הבריטים ונשלחה לקפריסין. במחנה הצטרפה ל"איגוד אמנים יהודים בקפריסין" ונדבקה בחיידק הבמה. לאחר קום המדינה עלתה זוהר ארצה עם משפחתה. היא המשיכה לעסוק במשחק ולמדה עברית וב-1951 היא התקבלה לתיאטרון הבימה, שם גם עוברת שמה כנהוג.

במשך 40 שנותיה בתיאטרון הלאומי שיחקה זוהר בתפקיד הראשי ב-60 מחזות. ב-1987 זכתה בפרס ישראל לאמנת המשחק על הבמה. "תאר לך שכילדה שחלמה רק על פרוסת לחם ליום הבא, איזו התרגשות היתה בשבילי לקבל את פרס ישראל", סיפרה בראיון עמה לרגל קבלת הפרס.

ד"ר קירה רדינסקי

היתה רק בת 26 כשהתברגה בשנה שעברה ברשימת "35 הממציאים הבולטים בעולם עד גיל 35" של מגזין MIT. בהסברים לבחירתה נכתב כי מדובר בממציאה יוצאת מן הכלל, שהוכללה ברשימה נוכח עבודתה הבולטת בתחום התוכנה".

המדענית הצעירה פיתחה מערכת בינה מלאכותית הנשענת על מאגר מידע עצום, שמטרתה לחזות התנהגויות עתידיות. האלגוריתם שפיתחה נשען על מאות מאגרי מידע, החל באנציקלופדיות, דרך מגזינים ועד למנועי חיפוש אינטרנטיים.

רדינסקי ציינה בראיון עמה כי המניע שהוביל אותה לתהליך ההמצאה לא היה הניסיון לחזות את העתיד, אלא הרצון הכביר לנצלו. האלגוריתם שלה ניבא התפרעויות בעולם הערבי, מהומות בארה"ב ואף תופעות טבע, בדיוק של 80%. "ראיתי את כמויות המידע העצומות שנצברו. הסקרנות שלי הובילה אותי לניסיון לנסות להבין כיצד אפשר לנצל את הידע הזה כדי לנבא התרחשויות שונות ולהביא את העולם למקום טוב יותר.

היא נולדה בקייב באוקראינה ועלתה לישראל כשהיתה בת 4. גדלה בנשר ושירתה בחיל המודיעין כמתכנתת. כשהיתה בת 15 בלבד, החלה ללמוד בטכניון והשתלבה בתוכנית המצוינים. את שלושת תאריה האקדמיים קיבלה מהפקולטה למדעי המחשב בטכניון. בדצמבר 2012 הגישה את עבודת הדוקטורט שלה שבה תיארה מתודולוגיה לניבוי אירועים על סמך שכיחות שאילתות באינטרנט וניתוח סמנטי של טקסטים מ-500 השנים האחרונות, ארכיוני חדשות מ"ניו יורק טיימס" ומאגרי מידע נוספים.

לקריאה נוספת על קירה רדינסקי

כרמלה מנשה

הכתבת הצבאית הוותיקה של קול ישראל. התגייסה ב-1967 כפקידה בגדוד נח"ל. עם שחרורה החלה לעבוד בקול ישראל כמזכירה. "בתחילה הייתי לא יותר ממזכירה, שעשתה סידור עבודה לטכנאים. גם לא חשבתי שאני ראויה ליותר מזה. ככה חינכו אותי. לא מרדתי, לא הייתה לי שום מודעות פמיניסטית, לא ידעתי מהי תקרת הזכוכית ובוודאי שלא ידעתי מה זה לשבור אותה. לא דיברו איתי בבית על מעמד האישה. גידלו אותי על התפקידים המסורתיים שאישה צריכה למלא", אמרה בהייד פארק נשים של און לייף.

עם זאת, מנשה התקדמה בתחנה, עשתה קורס כתבים וב-1984 מונתה לכתבת הפלילים הראשונה. משם נסללה דרכה לתפקיד הכתבת הצבאית הראשונה ברדיו, מינוי שלדבריה גרר לא מעט הרמת גבות על כלי השידור המאובן שעשה מהפכה גדולה.

לא בכדי זכתה לתואר "האמא של החיילים": היא חשפה מחדלים ושערוריות רבות במערכת הביטחון וסייעה לחיילים שלא מצאו אוזן קשבת באף מקום אחר. מעולם לא שימשה כשופר של דובר צה"ל ובכל שנותיה ככתבת צבאית הלכה אחר האמת שלה ולא ניזונה רק ממקורות רשמיים. חשיפותיה ופעילותה הציבורית זיכו אותה בפרס סוקולוב, פרס "בנות הברית, אות מופת על תרומתה לביטחון החברתי ופרס "אבירת איכות השלטון". בספטמבר 2008 קיבלה את אות אומץ וב-2010 הוכרזה כזוכת פרס א.מ.ת בתחום מדעי החברה ועיתונות.

לקריאה נוספת על כרמלה מנשה

הנדיה סולימן

נישאה בגיל 16, התאלמנה בגיל 28 ומאז גידלה לבד את ארבעת ילדיה. היא חיה בכפר בועיינה-נוג'ידאת בבקעת בית נטופה. הדעה הרווחת בכפר היתה שמקומן של נשים הוא בבית, אך סולימן החליטה לפעול.

לאחר שילדיה בגרו והקימו משפחות משלהם, היא החליטה שהיא רוצה לעדות משהו בחייה חוץ מלהיות שמרטפית של נכדיה. היא קיבצה את חברותיה והקימה מיזם שנקרא "פנינת העמק" ופועל לשימור מלאכות-יד מסורתיות. הנשים יוצרות את המוצרים מקליעת קש, חרוזים, אריגה ורקמה, והתיירים מגיעים לכפר וקונים. סולימן הצליחה בכך גם לייצר פרנסה לנשים וגם לשים את הכפר על המפה התיירותית ולהכניס אליו מבקרים.

גאולה כהן

היתה ח"כית במשך 18 שנה ברציפותומבין מייסדי תנועת תחייה והובילה את רעיון ארץ ישראל השלמה. היא נולדה ב-1925 בתל אביב וגדלה בכרם התימנים. ב-1942 התגייסה לאצ"ל וכשנה לאחר מכן עברה ללח"י, שם שימשה כקריינית תחנת הרדיו המחתרתית "קול ציון משתחררת". ב-1946 נתפסה על ידי הבריטים ונידונה לתשע שנות מאסר. היא נכלאה בבית סוהר לנשים בבית לחם ונפצעה במהלך ניסיון בריחה שכשל. כשנה לאחר מכן הצליחה לברוח. לאחר בריחתה הסתתרה בחיפה וחזרה לפעילותה המחתרתית.

ב-1972 חברה כהן לתנועת חירות. בבחירות לכנסת השמינית היא שובצה במשבצת הנשים ונבחרה לראשונה לכנסת מטעם הליכוד. ב-1979 ייסדה את תנועת התחייה וכיהנה כיו"ר ועדת הקליטה של הכנסת.

 כהן כינה כסגנית שר המדע והטכנולוגיה כשנה בלבד וכיהנה כח"כית עד 1992. בשנים האחרונות מכהנת כהן כמנהלת בית מורשת אורי צבי גרינברג בירושלים ומגישה יחד עם הסופר אלי עמיר את התוכנית "על ימין ועל שמאל" המשודרת ברשת ב'. ב-200 הוענק לה התואר יקירת ירושלים וב-2014 זכתה בתואר יקירת ההתיישבות בכנס ירושלים.

מקסין פסברג

מנכ"לית חברת אינטל ישראל וסגנית נשיא אינטל העולמית, נולדה וגדלה ביוהנסבורג, דרום אפריקה והגיעה לישראל ב- 1970 במסגרת תנועת הבונים.

היא חזרה לדרום אפריקה כדי ללמוד לתואר ראשון בכימיה ובפיסיקה, וב- 1975 עלתה לישראל היישר ללימודי תואר שני בכימיה שימושית באוניברסיטה העברית. בזמן לימודיה עסקה בהוראה במכללת אורט בגבעת רם ובהמשך בבית הספר רנה קאסן. ב- 1983 ביקשה להתמנות למנהלת בית הספר החדש בירושלים, אך נענתה בסירוב והחליטה לעזוב את התחום.

את המסלול הארוך באינטל החלה כמהנדסת ליתוגרפיות בצוות ההקמה של המפעל ובהמשך מונתה לאחראית על חינוך וקשרי קהילה. ב- 1991 יצאה להכשרה במרכז הפיתוח שלאינטל בפורטלנד, שם פיתחה שיטה לשימוש בפולימיד בתעשייה שנרשמה כפטנט. עם חזרתה לישראל, מונתה מקסין פסברג לאשת הקשר עם האקדמיה ולדוברת אינטל ישראל. ב- 2007 מונתה למנכ"לית אינטל ישראל.

 לקריאה נוספת על מקסין פסברג

מרים פרץ

מפקחת במנהל חברה ונוער במשרד החינוך,  אשת חינוך שנים רבות. על אף ששכלה את שני בניה היא ממשיכה להרצות בפני בני נוער וחיילים ולהעביר את מורשת בניה. פרץ נולדה וגזלה בקזבלנקה במרוקו. ב-1964 עלתה לארץ. היא למדה ספרות והיסטוריה באוניברסיטת בן גוריון בנגב. לאחר נישואיה עברה לאופירה ועסקה בהוראה. שם נולדו בניה הגדולים, אוריאל ואלירז.

ב-1982 פונתה המשפחה מביתה לאחר הסכם השלום עם מצרים. המשפחה עברה לגבעון ומשם לגבעת זאב. שם נולדו ארבעה ילדים נוספים. פרץ היתה מנהלת בית הספר הראשון בגבעת זאב.היא התאלמנה מבעלה ושכלה שניים מילדיה בעת שירותם הצבאי. בנה הבכור סגן אוריאל פרץ, ששירת בגולני, נהרג ב-1998 במארב בדרום לבנון. בנה השני רס"ן אלירז פרץ נהרג בהיתקלות עם מחבלים ברצועת עזה ב-2010. מאז נפילת בניה מקדישה פרץ את חייה להנחלת המורשת היהודית והציונית בקרב בני נוער וחיילים.

שחר פאר

הטניסאית המדורגת במקום הראשון כיום מבין הטניסאיות הישראליות. אלופת ישראל בשנים 2001, 2003, ומ-2006 עד 2010. פאר היתה מדורגת במקום ה-11 בעולם, המקום הגבוה ביותר שטניסאי ישראלי הגיע אליו והטניסאית הישראלית היחידה שהתחרתה בשלב רבע הגמר ליחידות בטורניר הגרנד סלאם,ובגמר הזוגות לנשים בטורניר הגרנד סלאם.

פאר נולדה בירושלים. כבר כילדה זכתה בטורניר הטניס הבינלאומי ברעננה ובמקום השני באליפות ישראל לנשים בגיל 14 בלבד. ב-2002 דורגה במקום ה-832 בדירוג העולמי. בהגיעה לגיל 17 היא כבר סיימה במקום ה-183 בדירוג העולמי לנשים.

ב-2013 נפצעהברגלה לראשונה בתולדות הקריירה שלה ונטלה פסק זמן כדי להחלים. נכון לסוף 2013 היא מדורגת במקום ה-79. היא אפילו שקלה לפרוש, אבל החליטה להתגבר על תחושת הכישלון וליהנות מהמשחק. "אפשר לומר שהקרע ברגל  דרך לי על יבלת כואבת אחרת – הכישלון", סיפרה. "בשנתיים האחרונות התמודדתי שוב ושוב עם הפסדים, מצאתי את עצמי צונחת בטבלת הדירוג ומפסידה משחק אחרי משחק. יש לי רק אותי להאשים, וזה קשה! הייתי על סף פרישה, כמעט אמרתי די. אבל לא ויתרתי. למדתי איך להפוך את הטניס לכלי הטיפולי שלי. עבדתי מנטלית חזק, גם על ספת הפסיכולוג, אבל בעיקר בשטח, תוך כדי משחקים. למדתי שאני יכולה להתגבר ולצאת מהרגעים הכי קשים שלי. ואני יכולה  לומר שהיום אני נהנית לשחק הרבה יותר מאשר בתקופה שהייתי מדורגת 11 בעולם".

לקריאה נוספת על שחר פאר

 

גל יוסף

מדליקת המשואה הצעירה ביותר: רק בת 16.5. יוסף מכהנת כיו"ר מועצת התלמידים הארצית. המועצה בראשותה הצליחה לבטל עיצומים שתיכנן לקיים ארגון המורים בינואר בחטיבות ובחטיבות העליונות. יו"ר ארגון המורים, רן ארז, אמר לעיתונות "אני מבין את התלמידים שכואב להם. משרד האוצר לא פותר בעיות שהיה אמור לפתור ולא מאפשר למשרד החינוך לפתור את זה. גם התלמידים מבינים את זה. יכול להיות שאם נפעל ביחד נצליח להשיג משהו".

יוסף, שנבחרה באוגוסט 2013 לומדת בתיכון "אחד העם" בפתח תקוה בכיתה י"א. היא פעילה במועצת התלמידים מאז היותה בבית ספר יסודי ובשנה האחרונה כיהנה כיו"ר מועצת הנוער העירונית בעירה, נציגת המועצה המחוזית ת"א, סגן יו"ר ועדת נוער והקהילה ארצי ובחצי השנה האחרונה שימשה גם כמזכ"ל המועצה הארצית

.

בתגובה לבחירתה אמר שר החינוך שי פירון אמר כי "זו גאווה גדולה למערכת החינוך בכלל ולמועצת התלמידים בפרט. בבואנו לקדם חברת מופת עלינו להטמיע בקרב הנוער ערכים של סובלנות ותרומה לקהילה, ואין ספק שגל היא הדוגמה הטובה ביותר לכך שניתן לשלב ערכיות ומצויינות בכיתה ובקהילה".

אורנה ברביבאי 

הקצינה הראשונה בתולדות צה"ל בדרגת אלוף, במינוי קבע. ב-2011 מונתה לראשת אגף כוח אדם (אכ"א) והועלתה לדרגת אלופה.

ברביבאי נולדה בעפולה למשפחה שמנתה שמונה ילדים. את מרבית שירותה עשתה בחיל השלישות. היא פיקדה על קורס קציני שלישות בבה"ד 11, שימשה ראשת מדור נשים בבקו"ם ומפקדת לשכת הגיוס בבאר שבע.

עד כה ביצעה חמישה תפקידים כקצינה ראשונה בתפקיד: קצינת שלישות פיקודית, קצינת שלישות ראשית, ראש חטיבת כוח אדם בזרוע היבשה וראש מטה אגף כוח האדם, ראש חטיבת הפרט וראש אכ"א. לאלוף ברביבאי תואר ראשון במדעי החברה והרוח מאוניברסיטת בן-גוריון ותואר שני במנהל עסקים מאוניברסיטת חיפה. כמו כן היא בוגרת קורס "מפנה" – קורס ניהול לדרג הצבאי הבכיר. ב-2008 היא נבחרה על ידי "גלובס" ל"אחת הנשים המשפיעות בישראל"

פסקל ברקוביץ

הספורטאית הפרא אולימפית שזכתה במדליית כסף בחתירה באליפות העולם בגרמניה, היתה בנעוריה אלופת מחוז פיקרדי בצרפת בהתעמלות. בגיל 17 החליקה מרציף הרכבת למסילה ורגליה נקטעו תחת גלגלי הרכבת. "רציתי לעלות על הרכבת של 18:00. פיספסתי את הרכבת ובשנייה האחרונה קפצתי בכוונה לעבור דרך דלת פתוחה בסוף, אך לא הצלחתי להיכנס. תפסתי מעקה מהרכבת. בהיותי באוויר נשארתי תלויה בין פסי הרכבת לשמים, עזבתי את המעקה בכוונה לנחות על השלג הרך, אך נשאבתי אל מתחת לרכבת, הבנתי שעוד ככמה שניות הגלגל יבוא ויחתוך לי את הראש בשנייה האחרונה הסתובבתי והגלגל חתך לי את הרגליים. נשארתי על פסי הרכבת במשך 47 דקות שנמשכו כמו נצח, כל דקה יותר כאבה והלחיצה עד שמצאו אותי", סיפרה.

באותה התקופה היא היתה עסוקה בהכנות לעלייה לישראל והחליטה שלא לוותר על חלומה. היא עלתה לארץ, התנדבה לשירות בצה"ל ובסיומו החלה להתאמן בשחייה בבית הלוחם בתל אביב, במטרה להתחרות במשחקים הפרא אולימפיים בברצלונה ב-1992.

לצד עיסוקיה בספורט, החלה ברקוביץ לעסוק בתחום התקשורת כעיתונאית, סופרת ובמאית סרטי תעודה. במקביל גם ילדה את בתה הבכורה. ב-2007 התבקשה ברקוביץ להצטרף לנבחרת החתירה הפרא אולימפית של ישראל. היו לה רק עשרה חודשים להתכונן עד מועד ההכרעה על המשתתפים באולימפיאדת בייג'ין וברקוביץ נשלחה לתחרות גביע העולם בגרמניה, שם סיימה שנייה. היא נבחרה לייצג את ישראל בבייג'ין וסיימה במקום השמיני בחתירה. כיום היא מתאמנת לקראת אולימפיאדת ריו 2016.

לקריאה נוספת על פסקל ברקוביץ

בליינש זבידה 

בת העדה האתיופית הראשונה שמשמשת כשגרירה. זבדיה, שנולדה באזור גונדר באתיופיה ב-1967 ועלתה לארץ ב-1984, שבה לארץ הולדתה ב-2012 כשגרירת ישראל באדיס אבבה. היא מונתה על ידי שר החוץ אביגדור ליברמן שאמר על בחירתה כי "ההחלטה למנות את זבדיה לשגרירה, מעבר להיותה דיפלומטית מוכשרת, היא מסר חשוב לחברה הישראלית שבימים אלה נלחמת בגזענות נגד בני העדה האתיופית".

ב-1993 התקבלה זבידה לקורס צוערים של משרד החוץ, ובין השנים 2002-1996 שימשה כקונסולית הישראלית בשיקגו ולאחר מכן בתפקידים שונים בקונסוליה הישראלית ביוסטון ובמשלחת הישראלית באו"ם. ב-2005 מונתה לסגנית הקונסול הישראלי הכללי לדרום מערב ארה"ב. היא בעלת תואר ראשון ביחסים בינלאומיים ולימודי אפריקה ותואר שני באנתרופולוגיה מהאוניברסיטה העברית בירושלים, היא נשואה ואם לבת.

טלי פרץ כהן