מצעד העצמאות האחרון שלי

הרבה הכנות קדמו ליום המרגש הזה, יום העצמאות. הדי הנצחון המסחרר של ישראל על מדינות ערב במלחמת ששת הימים כמה חודשים קודם עוד הידהדו באוויר. זה היה יום העצמאות הראשון אחרי המלחמה המוצלחת ההיא, וישראל שיכורת הנצחון התכוננה למצעד הצבאי השנתי. מאז מלחמת העצמאות ב-1948, קיימה ישראל הריבונית מצעד צבאי בכל שנה ביום העצמאות, והוא הפך לחלק מרכזי של אירועי החג. היום נותר ממנו רק המטס האווירי.

השנה הייתה 1968. ירושלים אוחדה לה לנצח, בתי הדפוס עבדו שעות נוספות כדי לעמוד בדרישה הגדלה לאלבומי הנצחון. אותם ספרים מהודרים, שנפתחו בהקדמות של גנרלים מעוטרי מדליות, והיו גדושים בעשרות תמונות בשחור ולבן שהציגו את סיפור הנצחון המזהיר. כל ילדי ישראל של אותה התקופה, ואני ביניהם, ידעו לומר מתוך שינה את שמותיהם של כל אלופי צה"ל של המטה הכללי, ויכולנו לזהות אותם בתמונות. העיתונות הייתה מפרגנת, ברוב הבתים בישראל קראו את העיתון מעריב. תחנת הטלוויזיה הנצפית ביותר הייתה הטלוויזיה הירדנית ששידרה מהממלכה האשמית.

גם שנה קודם, במאי 1967 צעד המצעד בירושלים. אבל היה זה מצעד מצומק במיוחד, דל בהפגנת הכוח, מצעד צנוע ושקט שנזהר לא להרגיז את האויב מעבר לחומת ירושלים ושטח ההפקר. אבל כעבור שנה הכול השתנה. כיבוש ירושלים איפשר לקיים מצעד גדול, מרשים, שיציג לא רק את יכולותיו המפותחות של צה"ל, אלא גם את שלל המלחמה שנלקח מהאויבים המובסים בסיני, ברמת הגולן (שנקראה אז עדיין הרמה הסורית) ובגדה המערבית של נהר הירדן. ולא רק זאת, המצעד הזה אמור היה לרשום עוד ציון דרך הסטורי ולפתוח את השידור הטלוויזיוני העברי הראשון בהיסטוריה.

עשרות חיילות וחיילים גויסו לשירות מילואים כדי לקחת חלק במצעד. עשרות חיילות וחיילים קיימו חזרות אינסופיות לקראת האירוע החשוב. עשרות חיילות וחיילים למדו ללכת בשורות ישרות, להישיר מבט לימין, לשורת המכובדים, להצדיע בגאווה ולצעוד באחידות שמאל ימין, שמאל ימין, לקול תשואות השמחה של אלפי אזרחים גאים. מסלול המצעד תוכנן לעבור בירושלים המערבית, ולחצות לראשונה את קו הגבול הקודם למזרח העיר.

כבני משפחה למי שנלחם לשחרור העיר העתיקה, או כך חשבתי אז, קיבלנו בני סרגוסטי כרטיסים יקרי מציאות לאחת הטריבונות באזור שער מנדלבאום סמוך לעיר העתיקה. סנדוויצים, מימיות שתייה, כובעים, ובעיקר הרבה מאוד התרגשות היו ההכנות שלנו לקראת האירוע החשוב.

צעדנו קילומטרים ברגל. היה חם. השמש יקדה ממעל, והתרגשות הקהל חיממה את דרכנו מן הצדדים. נהרות של בני אדם גדשו את המסלול שעות לפני תחילת האירוע. הטריבונות היו עמוסות. עמוסות מדי. שעות המתנו בשמש הקופחת. אכלנו את הסנדוויצים, שתינו את המיץ הדביק, הצטופפנו בין עשרות ישראלים נרגשים ממתינים בקוצר רוח לטנק הראשון שיחלוף על פנינו ויממש את הציפיה הבלתי אפשרית לגעת בגבורה בכבודה ובעצמה, להיות חלק מהמיתולוגיה הלאומית המתהווה.

ואז, כשההתרגשות כמו שאומרים בשיאה, כשנשמתנו שלנו, הילדים, לא יכלה לשאת את המתח, כשההמתנה שברה כל שיא, פתאום כמו משום מקום, היה קול רעש אדיר, ואחריו צעקות ורעש רב. הטריבונה שעליה ישבנו התמוטטה. עשרות בני אדם, גברים, נשים, ילדים, חבילות של סנדוויצים ובקבוקי שתייה, היו כבדים מדי למבנה כלונסאות העץ שנבנה במהירות והוא קרס, זורק אותנו בחבטה על האספלט הלוהט.

ההתמוטטות הזאת, נדמה לי, לא נרשמה בשום מקום. לא דווחה בשום כלי תקשורת. בלהט מפגן הכוח הצבאי בירושלים בירתנו המאוחדת לנצח נצחים, בהתרגשות של הדבר החד-פעמי הזה. לא היה מקום לספר סיפור של רשלנות כל כך שגרתית ופושעת. כל כך לא דווח, שלעיתים נדמה היה לי שכל הסיפור לא היה.

אנחנו בילינו את המצעד הצבאי בחיפוש נואש אחרי עמדת העזרה הראשונה כדי לתת טיפול לילדים שנפצעו. בעודי כואבת את הפצע המדמם בברך, אני זוכרת במעומעם ומרחוק את שאון שרשראות הטנקים רצות על האספלט הלוהט, ואת נהמת מנועי המטוסים מעל. רציתי להיות שם ולגעת בגבורה, לראות את קולות הנצחון ההוא. אבל הרגל כאבה, וירד דם, ואימא הייתה לחוצה, והיינו מבוהלים כי ההתמוטטות הזאת יכלה להיות אסון גדול, כי היו שם הרבה ילדים על הטריבונה, כי קרסנו מגובה די רב, ובכל זאת שרדנו.

זה היה המצעד השנתי האחרון, אם כי עד היום לא השתחררנו מהצורך להפגין את כוחנו הצבאי לעיני כול ומטס צבאי ופתיחת בסיסי צה"ל הם חלק ממסורת יום העצמאות. אבל ישראל מאז כבר אינה שיכורת ניצחון. ואני נותרתי עם צלקת ברגל וטעם של החמצה גדולה.