פרשת החטיפה: נשים דואגות, גברים בביטחון

נבהיר כבר במשפט הראשון: אני חרדה, בדיוק כמו כולם, לגורלם של שלושת הנערים-ילדים שנחטפו. אני מקווה, בדיוק כמו כולם, לשובם בשלום לחיק משפחותיהם. עוד נבהיר שאין שום הצדקה שבעולם לחטוף אזרחים בלתי מעורבים. זה מעשה פסול בכל הרמות לגבי כל הצדדים לסכסוך הזה או כל סכסוך אחר.

מהתבוננות בשיח הבטחוני-ציבורי מאז החטיפה, עולה תמונה מאוד ישראלית, בעלת היבטים חברתיים, תרבותיים, פוליטיים ובעיקר מגדריים מובהקים.

הדאגה לנערים עמוקה ומובנת, ומכיוון שהם צעירים כל כך, הם גם נתפסים פגיעים יותר. ובתוך הקונטקסט הזה מוטמעת ההנחה, הציפייה והדרישה המובנת מאליה מאיתנו – כחברה וכיחידים, ובעיקר כנשים – לתפוס את תפקיד האימא המודאגת. מכיוון שאנחנו לא יכולים שלא לחשוב לרגע על האפשרות המחרידה שזה יכול היה להיות הילד של כל אחת מאיתנו, הרגש הזה טבעי.

התפקיד הזה מכניס אותנו למסגרת שבה אנחנו נדרשות ונדרשים רק לדאוג. דאגה נקייה מהמקום הרגשי. מצופה מאיתנו לנתק את הרגש הזה מכל קונטקסט פוליטי, חברתי או מדיני. הציפייה הזאת מתחזקת דרך אמצעי התקשורת שמדווחים לנו בהרחבה על הלכי הרוח בקרב המשפחות, על השעות הארוכות של חרדה, דאגה, כאב ואהבה שבני המשפחה חשים כלפי הבנים החטופים. וברגעים האלה כולנו "אימהות" חרדות. בשעות האלה כולנו תומכים ללא סייג בשלוש המשפחות. מצופה מאיתנו שלא נחצה את הקו בין הדאגה הרגשית, לבין הקונטקסט המדיני-ביטחוני-פוליטי.

אנחנו שומעים ורואים את אימא של גיל-עד מדברת על תפילה, על אמונה, ועל כך שהיא סומכת ומודה לראש הממשלה ולחיילים, וכמובן לכל עם ישראל שמתפלל לשלום החטופים. וממול אנחנו רואים את מנהיגי המדינה – ובעיקר את הצמרת הביטחונית – רוכנים על מפות, חמורי סבר, נכנסים ויוצאים מלשכות, ולעיתים יוצאים גם אל המצלמות כדי למסור לנו שברי מידע והערכות מצב.

כלומר: המסר העולה מהחלוקה הזאת הוא: אתם צריכים לתמוך ולהזדהות, כי "אלה הילדים של כולנו". ואנחנו נדאג לכל השאר, ותסמכו עלינו שאנחנו יודעים בדיוק מה לעשות.

אבל ההיסטוריה מלמדת ששתיקת ההורים בפרט, והשתקת הביקורת בכלל אינה בהכרח הדבר הנכון ביותר לעשות. ההיסטוריה מלמדת שלא תמיד ניתן לסמוך על שיקול הדעת והמקצועיות של ראשי מערכת הביטחון והמדינה.

ולכן נשאלת השאלה, האם יש בעייתיות מסוימת בעובדה שבחדרים שבהן מתקבלות ההחלטות יושבים רק גברים, שכולם בוגרי אותו מסלול חשיבה צבאי? הרי גם ראש הממשלה, שר הביטחון, והשר לביטחון הפנים, הם בוגרי אותה אסכולה ביטחונית, ולכן יכול להיות שבכך לא רק חוזקם, אלא גם חולשתם. יכול להיות שהעובדה הזאת לא מאפשרת להם לחשוב באופן יצירתי. יכול להיות שהעובדה שכולם בוגרי אותו בית גידול היא חיסרון ולא יתרון, משום שכשכולם חושבים אותו הדבר, קשה להשיג פריצת דרך וההיסטוריה הוכיחה שהתוצאות לא תמיד מצוינות.

הדרישה לפתוח את שורות הדיון ולשלב גם נשים בתהליכי קבלת החלטות, אינה רק פורמלית. החלוקה המגדרית, לפיה הנשים צריכות לדאוג והגברים יעשו את העבודה עלולה לפספס כיווני חשיבה שאולי יתרמו לפתרון ולמציאת החטופים, ולא רק יענו על הצורך לקדם את השוויון. בכך שאנחנו מוציאים ומדירים אסכולת חשיבה משמעותית מתוך תהליך קבלת ההחלטות, אנחנו עלולים לקבל תהליך קבלת החלטות חלקי ואולי לא את הטוב ביותר.

ושוב, ההיסטוריה מגלה שבדיעבד בני המשפחות הצטערו על כך שנקטו בגישה מקבלת, שותקת ותומכת ללא ערעור בהחלטות הדרג הביטחוני-מדיני.

למרבה הצער ההיסטוריה גם הוכיחה שלא כל ההחלטות המדיניות ביטחוניות שהתקבלו והוצאו לפועל באירועים האלה שירתו באופן הטוב ביותר את החטופים עצמם, את בני המשפחות וגם לא את מעמדה של ישראל, את החוסן הביטחוני שלנו ואת האינטרסים המדיניים ומעמדנו בעולם ובאזור. ואולי זה נובע מכך שחלק משמעותי (51% מהכוח) כלל לא היה סביב שולחן הדיונים שבו התקבלו ההחלטות.