למי קראת ביץ'?

לפני שנים התחלתי, כאקט פרובוקטיבי, לכנות כל קבוצת א/נשים בכינוי "בנות". זו הייתה החלטה מודעת, בניסיון להתמודד עם הכינוי שגברים הרבו ומרבים להשתמש בו "בנות" לכל קבוצת נשים. זה כינוי כביכול חינני, שמעיד על קירבה, ועל ישירות. אבל אני חשבתי שלקרוא לקבוצת נשים "בנות" זה אקט מעליב ומשפיל. ולכן רציתי לתבוע בחזרה את הבעלות על המונח ולהשתמש בו באופן חתרני, כך שיוסרו ממנו שכבות ההשפלה, ההנמכה וההחלשה של נשים. ואולי גם לתת לגברים להבין איך זה מרגיש כשמתייחסים אליך כך.

כי כשקוראים לנשים "בנות", מתייחסים אל המין שלהן, ולא אליהן עצמן. עושים הכללה של כולן תחת אותה הגדרה. וזה לא נאמר כציון עובדה, אלא ממקום אחר, מנמיך.

אז חשבתי שלקרוא לכל קבוצת בני אדם – נשים, גברים או קבוצה מעורבת – בכינוי "בנות" יהיה אקט פרובוקטיבי, שקיוויתי שיעורר דיון, שבו אוכל להסביר את הרעיון, ובאותה הזדמנות גם לפתח איזו מודעות.

הביץ' המאיימת והכוחנית

לעיתים קרובות כשמשתמשים בביטויים כאלה כדי לתאר נשים, עושים את זה כדי להחליש אותן. "ביץ'" זה כינוי מיובא מאנגלית, אבל גם בעברית לא חסרים שמות תואר המיועדים לנשים: כוחנית, קרייריסטית, רעה, תחרותית, זונה וביצ'ית (כמובן). רוב הביטויים האלה כשהם מתארים גברים, הם נחשבים לתכונות חיוביות. טוב, חוץ מביצ'ית, זו מילה ששמורה לנשים בלבד. ועכשיו השאלה מה אנחנו עושות עם הפנייה הזאת. בלוג אמריקני (בשם אשת עסקים) מציע כמה דרכים ומחשבות בעניין.

קודם כל להבין מאיפה זה בא. לא כי את באמת ביצ'ית, או כוחנית, רעה, אלא כי את חזקה, מצליחה, אשת קריירה וכן, ואולי לכן, גם מאיימת. כי מי שזוכות לכינויים המחמיאים הללו הן נשים שהצליחו והגיעו והתקדמו. נשים בעלות ביטחון עצמי, שיודעות מה הן עושות, יודעות לאן הן הולכות ומשפיעות על סביבתן. אז יכול להיות שבמקום להתעצבן ולהיעלב, עדיף לחוש גאווה ולהתחזק מביטויים כאלה כי הם אות וסימן להצלחה. כמובן אות קצת מעוות ועלוב, אבל בכל זאת.

שנית, וזה מנגנון שאימצתי בתקופה האחרונה, בעיקר בעידן הרשתות החברתיות שבהן השיח מאוד בוטה ואלים: לחשוב לפני שמגיבה. התגובה האוטומטית באה תמיד ממקום של כעס ולא של מחשבה ותכנון. לעיתים עדיף להתעלם. בהרבה מקרים חוסר תגובה היא לא פחות חזקה מתגובה. כשמתעלמים ממישהו זו פגיעה. לפעמים, אם מדובר בפגיעה פומבית במקום העבודה, אולי עדיף לשקול להתלונן.

אל תהפכי למתלוננת סדרתית

כדי לנקות את השיח הציבורי מאמירות משפילות ומעליבות (ובעיקר כאלה על רקע מגדרי, לאומי, אתני, אמונה דתית, נטייה מינית וכו'), צריך לנקוט בדרכים מתוחכמות ויעילות. אז תלונה יכולה להעלות את הנושא למודעות, לחייב את שאר העובדות/ים להתייחס לזה, לעיתים קרובות זה נושא שעולה לדיון ודיון ברוב המקרים מאפשר לפרט את מורכבות התמונה. אבל צריך להיזהר לא להתלונן על כל דבר, על כל אמירה שאינה נופלת למסגרת התקינות הפוליטית, לא להיות המתלוננת הסדרתית. זה לא בהכרח מעיד על כוח, אלא יכול להתפרש כחולשה. וזה גם מנגנון שכדאי להשתמש בו בחוכמה, כשכל הכלים האחרים מיצו את עצמם.

כמי שדוגלת בסולידריות, וסולידריות נשית, אני חושבת שתגובה שלי לכינוי מעליב של קולגה, יכולה לחזק גם את הקולגה, לאפשר לה לא להגיב, וליצור מעין חומת הגנה סביבה.

ככלל, בכל הנוגע לביטויים פוגעניים ומעליבים – אני מנסה להמליץ לעצמי וגם לאחרים: לנשום עמוק לפני שמגיבה. לנסות להתקרר לפני שנוקטת צעד. להבין מה המשמעות, לנסות לחשוב איך אפשר לטפל בנושא באופן יעיל שלא הופך אותי ל"בכיינית", או אחת שלא מבינה הומור, או מישהי שלא זורמת – כמה פעמים שמענו את האמירות האלה כשהעזנו לומר שבדיחה מסוימת מעליבה, או שאמירה מסוימת היא לא בדיוק הדרך שבה היינו רוצות לקבל מחמאה.

אבל נראה לי שהדבר הכי מחזק לקחת מכאן הוא שאמירות כאלה מעידות על הצלחה, כוח (במובן החיובי), התקדמות ולכן איום. איום על מערך הכוחות שבו הגברים הם בעלי הכוח, האמצעים והשליטה. ולכן, בנסיבות מסוימות, אנחנו יכולות אפילו לדמיין ששימוש במילים האלה הוא בעצם מחמאה.