זה לא היה מושלם, אבל הייתה תקווה

19 שנים זה המון זמן. זה כמעט דור. החיילים שמשרתים היום בצבא רק נולדו לפני 19 שנים. ההורים הצעירים שנאבקים במחירי המילקי היו אז ממש קטנים, והזכרונות שלהם מאז הם בעיקר זכרונות של חוויה ולא של עובדות היסטוריות או פוליטיות.

רבים מחברי הכנסת שיושבים שם היום לא היו שם לפני 19 שנה ומי ששירתו אז בכנסת, כבר מזמן נמצאים במקום אחר.

גם אז הייתה תקופה מתוחה פוליטית. גם אז כבר נשפך דם מיותר, גם אז היו כותרות העיתונים צעקניות ושידרו בעיקר דרמות, וחיים שהסתיימו בטרם זמנם. גם אז היו הרבה פחד, חששות ואי וודאות. גם אז היה השיח הציבורי מתלהם, ואלים, וצעקני, ומדאיג. גם אז חשבו רבים שזה גרוע ומדאיג ומפחיד והולך ומתדרדר. גם אז היו כאן שני מחנות עיקריים שנבדלו זה מזה כמעט בכל דבר ונאבקו זה בזה כמעט על כל נושא. גם אז היו שתי תפיסות עולם הפוכות, שונות, רחוקות, צודקות, מנומקות. גם אז היה השיח הביטחוני השיח השליט, המשתלט, שצבע הכול בחאקי.

כל הדברים האלה היו גם אז לפני 19 שנים. אבל דבר אחד היה מאוד-מאוד שונה אז, לפני 19 שנים. דבר עמוק ומשמעותי, משהו שכל כך חסר היום.

תקווה.

בתוך כל האיומים, וההתלהמות, והזעם, והדם המיותר שנשפך, והפחד, וההקצנה הפוליטית והאלימות המילולית ברחובות – בתוך כל הכאוס הצעקני ההוא הייתה איזושהי תקווה.

כי המנהיג שעמד בראש המדינה החליט לקחת סיכון. הוא, שהיה גנרל מעוטר, שהוביל את הצבא ואת המדינה לניצחון הגדול אי פעם, שהיה מזוהה יותר מכל עם מדים, וצבא, ודרגות, וכוח ועוד קצת כוח. דווקא הוא החליט לעשות תפנית של 180 מעלות ולקחת סיכון וללכת בדרך שרק אחד צעד בה לפניו, ולעשות משהו שהוא כל כך נוגד את כל מה שעשה עד אז ולהוביל את העם אחריו לכיוון ההסדר המדיני. לא, זה לא היה חלק ממצע הבחירות שהביא אותו לניצחון הגדול בקיץ 1992, זה לא עמד במרכז הנאומים שנשא, זה אפילו לא היה הדבר הכי פופולארי לעשות אז. להיפך. זה היה מאוד לא פופולארי, מאוד מפתיע, מאוד לא אופייני.

ובכל זאת, משהו עמוק הביא את יצחק רבין לעשות מעשה ולנסות את הדרך המדינית. והנסיון הזה הפיח בנו איזושהי תקווה. תקווה שיכול – אולי – להיות אחרת. אף אחד לא הישלה את עצמו, והפיגועים היו מדממים, והאיומים נשמעו בכל מקום. ובכל זאת, הוא החליט לקחת את הסיכון ולעשות מעשה ולהציב בפני כולנו תוכנית מדינית, עם לוחות זמנים, עם שותפים, עם תומכים בינלאומיים. ובעיקר עם תקווה. עם התקווה שאם נלך במסלול שהוא שירטט עבורנו, ונתמיד בו, ונאמין, ונסמוך אז תהיה תקווה ויהיה קצת אחרת.

והתקווה הגדולה ביותר שהוא הציב לא הייתה בהכרח שלום עולמי. התקווה שהוא הציב הייתה ליצור כאן חיים נורמליים. הוא ידע, והסימנים החלו להופיע עוד בחייו, שהדרך המדינית תביא לפריחה כלכלית. הוא האמין שאם נתמיד בדרך ובעלי הברית שלנו יתמידו בדרך, ואם נסמוך על עצמנו ועל מנגנוני ההגנה שיצרנו – אז לאורך הזמן הדברים יירגעו ונוכל לחיות כאן חיים נורמליים. לא יותר ולא פחות. חיים נורמליים, עם מסגרת של הסכם מדיני.

וזה מה שכל כך חסר עכשיו. התקווה הזאת. 19 שנים שחלפו מאז הצליחו להרוג אותה. לקבור אותה לאט אבל בטוח. זו התקווה שלא שרדה את הפיגועים, ואת המבצעים, ואת המלחמות, ואת ההתקפות, ואת הפלישות, ואת היריות ואת ההפצצות ואת השינאה והכעס שגאו עד שעלו על גדותיהם והטביעו אותה תחתם.

וכל מה שנותר לנו עכשיו לקוות הוא שהתקופה בין מערכה למלחמה למבצע תהיה קצת יותר ארוכה. כי בעודנו מלקקים את הפצעים מהמבצע האחרון, ברור לנו שהשקט הזה הוא זמני, ושהמבצע הבא כבר בדרך. ואנחנו כבר מצטיידים לקראתו, וממלאים מחדש את מחסני התחמושת, ומתעצמים, ומתמגנים. כי ברור שזה יבוא שוב. ואין לנו יותר תקווה שמשהו ישתנה. ולא משנה מי התחיל, ומי מגיב, ומי לא מציית ומי מפר ועל מי לא ניתן לסמוך.

התקווה הזאת שמישהו יגיד לא עוד, ויוביל אותנו להסדר מדיני – התקווה הזאת אבדה באותו לילה, ב-4 בנובמבר 1995, בכיכר הזאת שנקראת עכשיו על שמו.

אבל אנחנו צריכים לשאול את עצמנו אם אנחנו מוכנים לחיות ללא תקווה, ולהיזרק ממלחמה, למערכה, למבצע שוב ושוב ושוב. או שאפשר עדיין להפיח רוח חדשה ולגלות שוב את התקווה. לא בנאיביות, ולא במלאכותיות, אלא באמת ובאופן ריאלי שמתאים למציאות המדממת.