אמיצות: התנגדות נשית בשואה

ההתנגדות היהודית בשואה היא סמל לניצחון הרוח האנושית ולתושייה ואומץ חסרי תקדים. בתנאים הקשים ביותר קמו בני אדם והתנגדו ביודעם שמותם קרוב. בין המתנגדים קמו נשים רבות, נועזות ונחושות שפעלו בגבורה עילאית. אסור לנו לתת לשמן להישכח במהרה.

רוז'ה רובוטה

מרד אנשי הזונדרקומנדו באושוויץ הוא אחד המתועדים והידועים. אנשי יחידת הזונדרקומנדו שהיו אחראים על תפעול המשרפות הרגישו בשנת 1944 שהסוף קרוב. הם ידעו שכשהגרמנים יודו בתבוסה, גורלם נחרץ והם יוצאו להורג בגז כמו קרוב למיליון האנשים שעברו דרך התנורים שהם הפעילו.

באושוויץ התארגנה קבוצת התנגדות שהבריחה תרופות, הכניסה ידיעות מן החוץ פנימה ופעלה לעזור לבריחות ולניסיונות חבלה. חילוקי דעות התגלעו בין אנשי הזונדרקומנדו לבין "קבוצת המאבק- אושוויץ" על הזמן והמקום בהם יש לחבל במשרפות אולם ההזדמנות גילתה את עצמה. רוז'ה רובוטה עבדה במחסן הבגדים והצטרפה למחתרת. היא גייסה למשימה את חברותיה שעבדו במפעל התחמושת "וישל מטל אוניון" החלו לאסוף אבק שריפה. חברותיה סילקו קמצוצים  בודדים מפס הייצור ורובוטה הכניסה אותם למחנה. היא מסרה אותם לאיש הזונדרקומנדו שהסליק את החומר.במשך תקופה ארוכה הכניסה רובוטה תוך סיכון חייה, כל יום כפיות בודדות של אבק שריפה במשימתה הסיזיפית.

המרד אמור היה לפרוץ בכל המשרפות בעת ובעונה אחת אך גילוי הפעילות על ידי קאפו גרמני בבניין 4 הכריע את הכף והפיצוץ ארע מוקדם מהצפוי. האסירים הרגו את הקאפו ורגמו באבנים את כוחות האס אס בגרזנים, פטישים ואבנים כבדות.  משרפה 4 נהרסה ברמה שלא אפשרה להפעילה שוב עד תום המלחמה. בבניין משרפה 2 שמעו את הפיצוץ וראו את העשן מתמר לפני הזמן המוסכם, למרות החשש הם החליטו להצטרף למרד, תפסו את הקאפו שלהם והשליכו אותו לאש. הם ניסו לברוח מהמקום אך השומרים הרגו את כולם.

יותר מ-400 איש נהרגו במרידת הזונדרקומנדו באושוויץ אבל גם ארבעה שומרים נאציים. לאחר האירוע נערכה חקירה ונתפסו רובוטה וחברותיה ממפעל הנשק, אלה גרטנר, רגינה ספיר שטיין ואסתר וייסבלום. הנאצים ארגנו עבורן תליה פומבית מול האסירות האחרות שהפכה למפגן אומץ שהצעירות החלו לצעוק לעבר חברותיהן להתמרד, לא להיכנע לנאצים "חזק ואמץ!" ו"נקמה!"

בתיה טמקין ברמן

דמות נשכחת שחשיבותה גדולה והשפעתה הייתה עצומה היא בתיה טמקין ברמן שבצמתים מכריעים של ההיסטוריה, נכחה, תיעדה והשפיעה. כספרנית, היא הזדעזעה מהאיסור על יהודים להשתמש בספריות הציבוריות בוורשה. ב1940 כבר הייתה בגטו בזכותה ספריה מחתרתית שם ארגנה ערבי הקראה ופעילויות תרבות. היא אפילו ציירה על הקירות ציורים עליזים כדי שהספרייה המאולתרת תהיה מזמינה עבור ילדים. פעילותה המחתרתית הורחבה כשהחלה לסייע בהשגת תעודות מזויפות, הברחת לבוש ומזון וגיוס כספים מבחוץ כשהספרייה הופכת למעוז התנגדות.

בשלבים האחרונים של הגירושים מגטו ורשה כשהיה ברור שההשמדה קרובה נמלטה מהגטו והתחבאה בעזרת מכרים פולנים בחלק הארי של העיר, משם המשיכה בקשר עם הגטו ובסיוע ליושבים בו, העבירה תעודות מזויפות, אישורי יציאה ומגורים, כרטיסי מזון והבריחה מזון ובגדים אל הכלואים בגטו. כיוון שלא יכלה לנהל תקשורת גלויה עם הזקוקים לעזרה, יצרה מעין תיבת דואר בלתי רשמית במשרד התרגומים שם יכלו אנשים להשאיר פתקים עבור "באשיה" ולקבל מענה. רבים מאד פנו וקיבלו סיוע בדרך זו . בין השירותים ש"סיפקה" התיבה היה קישור בין נשים לרופאים שיכלו לבצע בהן הפלה וסיוע בתשלום עבורן.

בסוף ימי הגטו הבריחה החוצה מסמכים רבים מארכיון "עונג שבת" ולאחר מותו של עמנואל רינגלבלום, מקימו ומפעילו של הארכיון, ראתה עצמה כממשיכת דרכו. המסמכים שחילצה מן התופת נקראים "ארכיון ברמן" ונמצאים היום במוזיאון לוחמי הגטאות. היא שרדה את המלחמה ונפטרה בתל אביב ב-1953.

ויולטה יעקבה

בולגריה, מדינה שסיפורה בזמן המלחמה מרתק לכשעצמו הייתה מעוז התנגדות פרטיזני ופעלו בה גם נשים רבות שלחמו נגד השלטון ששיתף פעולה עם הנאצים. ויולטה יעקבה נחשבת היום לגיבורה לאומית בבולגריה ולאחד מהסמלים הבולטים של המאבק נגד השלטון הפרו-פאשיסטי. היא השתתפה במספר מבצעי התנקשות בעיר הבירה סופיה, ולאחריהם התנהל מצוד אחריה שהסתיים במותה במעצר כתוצאה מעינויים, אולם היא לא הבולגריה היחידה שהפגינה אומץ אדיר.

אנה ונטורה

הפרטיזנית היהודיה אנה ונטורה השתתפה במספר פעולות חבלה ותקיפה נגד מפעלים ומטרות שהיו קשורים לצבא הגרמני כולל תקיפה של מפעל הנשק ז'יטי  שסיפק ציוד לנאצים. בפשיטה על דירת המסתור בה התחבאה היא נהרגה על ידי המשטרה במהלך קרב יריות.

מתי רובנובה

מתי רובנובה פעלה בסביבות העיר ימבול כחלק מקבוצה שנקראה "מוות לפאשיזם". היא עסקה בתקיפות חמושות ובהברחת נשק. לאחר שנפצעה בקרב יריות מצאה מחסה בכפר על מנת להחלים אבל הלשנה לשלטונות חרצה את גורלה. היא התבצרה בבניין, מסרבת להיענות לבקשות המשטרה לצאת ופונתה במצב קשה אחרי שנורתה פעמים רבות. היא נפטרה מפצעיה בחזקת המשטרה.

בצו של להיות או לחדול נשים אמיצות אלו, ורבות אחרות בחרו לשים את נפשם בכפן ולהתמרד, בידיעה שהסיכויים לרעתן. אבל פעולותיהן לא תמיד מוזכרות ונזכרות והנצחתן לוקה בחסר. נדמה שאיננו יודעים כחברה, לכבד נשים שפועלות אקטיבית, שמתנגדות לעריץ או שתופסות נשק ומשתמשות בו אף  על פי שהיינו מעלים על נס התנגדות דומה מצידו של גבר. הפער באזכור צורם עוד יותר כשהשנים עוברות וזכר השואה הולך ומתעמעם וניצולי השואה הולכים ומתמעטים. אנחנו נמצאים בישורת אחרונה בין אם אנו תופשים זאת או לא והשנים הבאות יהיו מאבק שבין זיכרון לתהום השכחה. אל תתנו לנשים המפוארות האלו להישכח.