למה צילומי עירום דווקא בגיל 40 זה בדיוק מה שאת חייבת לעצמך?

אני שוכבת על המזרן באמצע החדר, בחזייה, ללא תחתונים, מותחת את הצוואר ומרחיקה ידיים מהגוף. מרגישה מגוחכת. "את חייבת לשחרר את אזור הפה", אני שומעת קול מעליי. כמו זמרת אופרה או מתאגרף פצוע אני משחקת עם הלסת התחתונה שלי, כי ככה ראיתי שמשחררים אותה בסרטים וסדרות. בסופו של דבר בתמונות אני יוצאת בתנוחה פתיינית ונראה כאילו זה טבעי עבורי, לשכב ככה ולדגמן. בתמונה המחשוף שלי שופע, החזייה שקניתי בחנות במרכז המסחרי במחיר 3 ב-100, נראית כמו אחת יוקרתית של 500 ש"ח לשד. העיניים שלי בירוק חתולי, השיער מושלם והפה פתוח מעט בחושניות אך גם בטבעיות.

צילום: פזית עוז. איפור: לינה קצפ

חם לי ועכשיו אני גם מתחילה פתאום לבכות

מעולם לא אהבתי להצטלם. עידן הסלפי היה ברכה עבורי. למדתי לתפוס זווית מושלמת ורזה של עצמי בעדשת הטלפון הסלולרי בכל פעם כשהייתה תאורה מחמיאה, גם אם מדובר בשירותי רכבת. כרטיס הזיכרון שלי מלא בסלפיז, יצא לי גם לצלם לעצמי את השדיים ואת המחשוף, אבל אף פעם לא התמסרתי למצלמה זרה, אף פעם לא סמכתי על אף אחד שידע לגרום לי להיראות יפה. אפילו בתמונות החתונה של עצמי היה לי קשה להביט, עוד לפני 14 שנה, וכשהצלם ביקש שנבחר תמונות המתאימות לאלבום, נתתי לגרוש שלי לעתיד להוביל.

והנה אני, בגיל 40, בסשן צילומים בבגדים התחתונים. "תביאי איתך כמה סטים של לנז'רי, גופיות, קומבינזונים ושמלות עם כפתורים", מדריכה אותי פזית הצלמת, יום לפני הפגישה שלנו. אני באמצע הרחוב, חם לי ועכשיו אני גם מתחילה פתאום לבכות. אני בולעת את הדמעות המפתיעות האלה ומסבירה לה: "אין לי לנז'רי, יש חזיה וכמה זוגות תחתונים. קומבינזונים אני לא קונה ובאופן כללי, כמעט ואין לי בגדים שעולים עלי בארון". פזית קלילה: "אין בעיה, יש לי כמה דברים לתת לך להצטלם בהם. רק תבואי".

צילום: פזית עוז. איפור: לינה קצפ

כמה רחוק אני מוכנה ללכת? בתשובה פשוט הורדתי את הבגדים

בוקר למחרת, אחרי לילה ללא שינה אני עולה לאוטובוס, עם שיער רטוב אחרי חפיפה, פנים נטולות איפור ותיק תפוח עם כל מיני אביזרים שנראים לי כמתאימים לצילומים. ביניהם צעיף שחור עם גולגלות, בובה של חד קרן ובובה של אי טי מהסרט של סטיבן שפילברג, כי אני מתכוונת לפצות על היעדר גרדרובה מתאימה במגניבות קיגלית – ככה אני עושה תמיד: ככל שגדולה החרדה, ככה אני בוחרת להילחם בה בנשק מוחצן יותר. למשל, כשאני עושה סקס, במקום לדאוג איך אני נראית עם כל החמוקיים והצלוליט אני פשוט מורידה מעצמי את הבגדים יחד עם החרדות ועושה צעד קדימה. זה עוזר. אני יודעת שזה עוזר.

אחרי שלינה מאפרת אותי תוך כדי שיחת בנות קלילה, פזית שואלת כמה רחוק אני מוכנה ללכת. בתשובה אני מורידה את השמלה, יחד עם החרדות. כרגיל. היא מביאה את המזרן ומבקשת ממני לשכב על הבטן. הצילומים הראשונים מצחיקים אותי, עד שפזית שואלת אם יש לי תחתונים בצבע אחר ומראה לי את התמונות שיצאו בינתיים. התחת הגדול שלי בתחתונים סגולות צמודות מציץ מאחור כמו בלון בשמי פארק הירקון. פזית מציעה לי להחליף לתחתונים בצבע בהיר או להוריד אותם בכלל. בזכות התאורה מילא לא יראו כלום, לא את הצלוליט ולא את החריץ.

צילום: פזית עוז. איפור: לינה קצפ

אולי בעצם יש סיבה לכך שאני עוטפת את עצמי בשומן

בתום שעתיים וחצי אני יוצאת מהסטודיו של פזית, שנמצא על גג מושלם עם נוף לים. אני מרחפת לתחנת האוטובוס וכשסוף סוף מתיישבת ליד החלון, הדמעות מתחילות לזלוג מעצמן. כשהייתי בת 17 ושקלתי 49 קילוגרם, חבר שלי זרק לי כבדרך אגב: "את קצת רחבה באזור הירכיים". השטות האקראית שפלט, נצרבה לי עמוק בתוך הלב. מאז אף פעם לא הייתי מרוצה מהגוף שלי. עשיתי דיאטות, עליתי במשקל, רזיתי שוב, השמנתי בחזרה. הריון, לידה, רזיתי לאט מדי לטעמו של בעלי, גרושי לעתיד. בסופו של דבר רזיתי, אבל זה אף פעם לא גרם לי להרגיש רזה שוב, גם כשהצלחתי להגיע למשקל של 55 קילוגרם, כמובן, לזמן קצר כי שוב השמנתי בחזרה. דיברתי על זה עם הפסיכולוגית, אבל תמיד היו נושאים יותר דחופים לטפל בהם, כמו גירושין ובטחון עצמי. בשלב מסוים הבנתי שאם אני בוחרת לעטוף את עצמי כל פעם מחדש בשומן, יש לכך סיבה. אולי העובדה שסרטן של אמא שלי התפרץ אחרי שעשתה דיאטה דרסטית? או כי אני מרגישה נורא לא בנוח כשמתחילים איתי ברחוב ולכן מעדיפה להיראות לא אטרקטיבית לרוב הסובבים? או שאני מרגישה זניחה מדי ומעלה משקל כדי לשקול יותר בעיני עצמי? כל התשובות נכונות, כנראה.

צילום: פזית עוז. איפור: לינה קצפ

אכילה רגשית? קל לכם לדבר

"אני גם חייבת להצטלם ככה, אבל קודם צריכה להוריד את המשקל אחרי הלידה", הגיבה לי מישהי בטוויטר על התמונות שהעליתי. כמוני בדיוק היא שמה את חייה על HOLD. במשך שנים כמעט ולא יצאתי לדייטים, כי התביישתי בעצמי. לא עשיתי סקס. חיכיתי שארזה. חיכיתי שאראה אחרת ואם אראה שהתחת שלי קטן, הבטחון העצמי שלי יגדל. האכלתי את עצמי בחסה ובולשיט. ואז כשזה כבר היה נתקע לי בגרון, הייתי חוזרת להמבורגר וצ'יפס בתוספת רגשות. "את חייבת להפסיק עם האכילה הרגשית" אמרה לי בערך כל מומחית או גורו תזונתי. ניסיתי אינספור פעמים, הצלחתי באופן זמני ואז הבנתי שאני לא חייבת כלום לאף אחד. ואם בא לי המבורגר אני אוכל אותו ללא רגשות אשם. הנה, ביטלתי את הרגש ופשוט אכלתי, בדיוק מה שצריך, לא? "את חייבת לפתור את הבעיות הרגשיות שלך", המשיכו ללחוץ כתבות במגזיני נשים. ומה אם אני לא מסוגלת לפתור אותן? אני לא יכולה להבליג על זה שאמא מתה, על זה שלא הייתי בקשר עם אבא שלי בערך עשור, וגם אחרי שחזרנו להיות בקשר זה מאד עקום עד לא קיים. אני לא יכולה לסלוח לעצמי עד הסוף על הגירושין או לפתור את החרדות הכלכליות התמידיות שלי. ויש עוד אינספור בעיות יומיומיות קטנות.

אולי סשן הצילומים שעשיתי הוא רק טיפול בסימפטום, בלי לטפל בבעיה עצמה. אני לא מאמינה במכבסת מילים "פלאס סייז". אני יודעת ומודעת לכך שאני שמנה. אבל אני למדתי שאני גם יפה ומושכת, ועכשיו בעקבות הצילומים אני עוד יותר משוכנעת בכך.