"להיות בררן באוכל זה לא גברי": גברים מדברים על הפרעות האכילה שלהם

עד לא מזמן הדעה הרווחת הייתה שגברים אוכלים הכל, הם לא בררנים. לא משנה אם מדובר בסטייק, דיקט או לבנים – הם יאכלו בתיאבון, כי אוכל הוא אוכל ותפקידו להזין או להיות נשנוש לצד האלכוהול. לעתים נדירות מאד אנחנו נתקלים בגברים שהם בררנים גדולים באוכל, מסרבים לאכול מוצרים מסוימים, מתים מפחד מלהעלות במשקל או סובלים מאכילה רגשית.

אולם מסתבר שגם גברים סובלים מהפרעות אכילה ולמרבה הצער, ככל שעובר הזמן, התופעה הזו הולכת ומתרחבת. בבריטניה, לדוגמא, מספר הגברים הבוגרים שאושפזו בבית החולים עם הפרעת אכילה עלה ב -70% בשש השנים האחרונות. בנוסף, גברים מועדים גם לאכילה רגשית, ככל הנראה לא פחות מנשים. ההבדל העיקרי בין גברים ונשים בהקשר הזה מתמקד ביכולת לשתף אחרים בבעיה. גברים מתקשים יותר לעשות זאת כי הסביבה עדיין לא מוכנה לקבל ולחבק גברים שמערכת היחסים שלהם עם מזון קצת יותר מורכבת מ"אני? אני אוכל הכל!".

ובכל זאת, מצאתי כמה כאלה, בעילום שם, כמובן.

דייט עם מישהי שאוהבת חומוס? דיל ברייקר

את ערן, בן 42, אב גרוש לילדה, אני תופסת לראיון כשהוא אוכל ארוחת צהרים.

"אני אוכל פסטה ללא גלוטן, עם רוטב אדום, חלק, בלי גושים ובלי ירקות", הוא מספר לי. "וגם אחרי שאני מסיים, את צריכה לראות את הצלחת. גם כשמדובר במרקם חלק לחלוטין, אני עדיין מוצא מה להוציא מהמנה ולהניח בצד. אני אף פעם לא משאיר צלחת נקייה".

יש אנשים שיגידו שזו ברכה.

"אני מאד סובל מהבררנות שלי. מזל שבזמן אחרון הבנתי שאני לא לבד. שיש עוד אנשים. נשים וגברים שכמוני, יש להם בעיות עם אוכל".

מה לא תאכל לעולם?

"חומוס. אני פשוט לא מסוגל לסבול את הריח של זה. פעם מישהי הזמינה אותי לדייט והציע ללכת יחד לנגב חומוס. מבחינתי זה היה דיל-ברייקר. אני לא מסוגל אפילו לדמיין את עצמי יושב במקום כזה. אפילו עגבנייה ומלפפון אלה דברים שאני אוכל בכלל. אם משהו נראה לי כלא טעים, יהיה לי מאד קשה לטעום. אבוקדו, לדוגמא, זה אחד הדברים שאני באמת לא מסוגל לחשוב אפילו על לאכול. אפילו לא לגעת בזה".

לא מסוגל אפילו לחשוב על לאכול אבוקדו. צילום: shutterstock

קרה לך משהו ששינית את דעתך לגביו?

"קרפצ'ו. בעבר לא הייתי מעלה על דעתי בכלל לגעת בבשר שלא בושל או טוגן כראוי. לפני 10 שנים טעמתי. הייתי אצל חברים לא ממש קרובים, והיה לי מאד חשוב להרשים אותם, ורציתי להראות שאני אוכל דברים כאלה, 'של גדולים'. למזלי, אהבתי את זה.

" הם הגישו קרפצ'ו בבית?

"גם אני מכין קרפצ'ו כאשר אני מארח. יש לי כאן קצב לידי, אני מביא לו את הצלחות, הוא מסדר לי את זה על הצלחת".

זה נקרא "מכין קרפצ'ו"?

"טוב, נו, הוא מכין. אני שם על זה שמן ובלסמי".

ורוקט.

"לא, רוקט זה ירוק ולכן אני לא אוכל את זה".

למה אתה חושב שיש לך את הבררנות הזאת באוכל?

"אני לא חושב שההורים שלי התאמצו מספיק, כדי לחשוף אותי למאכלים מגוונים בגיל המתאים. היום אני יודע שסביב גיל 6-7 צריך לתת להם אוכל של מבוגרים".

מה אתה עושה בתור אבא לבת, איך מתמודדים ודואגים שלא תהיה כמוך בכל הקשור לאכילה?

"אני מאד מנסה לא להיות כמו ההורים שלי. לבת שלי אני נותן לטעום הרבה דברים שאני, למשל, לא אוכל. למזלי, היא לא אוהבת חומוס, אבל אבוקדו כן – וזה מאד קשה לי להכין לה. במהלך השבוע היא אוכלת צהרים בגן, ובסופי שבוע אני מנסה לבשל לה. אגב, אני מאד אוהב לבשל".

דווקא עם ההפרעה שלך אתה אוהב לבשל?

"אני גם מכין דברים שלא הייתי נוגע בהם ואנשים אומרים שטעים להם. פעם הפסיכולוגית שלי אמרה לי, בלי קשר לאוכל, שאני נוטה להימנע מתחרויות. היא המליצה לי להשתתף בתחרות ולהפסיד. בדיוק במקום העבודה שלי עשו תחרות מאכלים לשבועות. בקטגוריית מתוקים הכנתי עוגת גבינה וניצחתי (אבל עוגת גבינה זה משהו שאני אוהב). בקטגוריית מלוחים הכנתי גלילות חצילים במילוי גבינת פטה. בחצילים אני לא נוגע. גם בגבינת פטה לא. היו שם גם כל מיני ירקות שלא הייתי מעלה על דעתי לגעת בהם. זכיתי במקום ראשון ואנשים שטעמו אמרו שזה היה מדהים. זה היה מוזר".

למה, לדעתך, גברים לא כל כך מדברים על הפרעות אכילה? הרי זה משהו שתקף לשני המינים.

"אנחנו נורא מתביישים. גם אני מתבייש לדבר על זה עכשיו. כמובן אצל נשים זה אולי נפוץ יותר, תמיד מדברים על זה שנשים משחקות עם האוכל בצלחת, או נמנעות בכלל מהאכילה בציבור, אבל אצל גברים זה בעייתי אפילו יותר, בעיני, כי בדרך כלל כאשר אישה בוחרת לא לאכול משהו, כולם מסביב חושבים שהיא עושה את זה כדי לא להשמין. מבחינת הגברים השיקול הזה לא מתקבל".

אז זאת הסיבה לשתיקה?

"למזלי, אני יותר ויותר מגלה אנשים כמוני. בעיקר ברשת. הבעיה החברתית מאד קשה סביב העניין הזה. הכרתי פעם מישהי שהייתה מרפאה בעיסוק וההתמחות שלה הייתה הפרעות אכילה בקרב ילדים. היא אמרה שבסביבות 90% מהילדים מגיעים אליה כי ההורים לא התנהלו נכון. וחלק מהילדים ממש מפתחים סביב זה הפרעות. הייתי שמח אם הייתי יכול לשנות את זה בחיים שלי".

ערן באמת לא לבד. בניסיון לאתר מרואיינים לכתבה נחשפתי לעשרות גברים שכך או אחרת מגדירים את עצמם כבעייתיים מבחינת האוכל. פשוט לא מדברים על זה, כנראה כי זו התנהגות שלא נחשבת לגברית. ועדיין – עובדתית, מדובר בתופעה מאד נפוצה.

"אני לא אוכל פשטידות, גפילטע, קישים, חצילים", מתחיל לפרט את הרשימה שלו תומר, בן 35, נשוי ואב לילדה. "אנשים סביבי חושבים שאני בן 4. לא נוגע בתפוחי אדמה, אבל כן אוהב צ'יפס. כל צורה אחרת מגעילה אותי ממש. רק מהמילים "פשטידה" ו-"חצילים" בא לי להקיא. פשטידה לא אכלתי מעולם, היא נראית לי כמו הקאה של פיצה, אז אני מעדיף פיצה. לא מסוגל לאכול כששמים מלח או חומץ בסלט. מעדיף אותו טרי, בעיני מלח וחומץ מוציאים כל הטעם".

אצל נשים- מקובל. אצל גברים- לא. צילום אילוסטרציה: shutterstock

איך אתה מתמודד כשאתה מגיע לארוחות אצל משפחה או חברים?

"באירועים משפחתיים אין לי מה לאכול. למזלי אני שמן אז אנשים פחות מציקים לי עם זה וחושבים שאני פשוט שומר. יש לי חבר שהוא דתי וטבעוני, הוא אמר שלארח אותי קשה יותר מאשר לארח דתיים טבעונים. אני אשכנזי, אבל לא נוגע באוכל של אשכנזים – טשולנט, גפילטע. כמעט ולא נוגע במוצרי חלב. אני לא אוהב לחם אבל אוכל אותו כי אין לי ברירה".

לא נוגע בשוקולד ומרגיש שהאוכל שלו קצת עצוב

"אני לא אוכל מתוק. בכלל. לא שוקולד, לא עוגות, לא גלידה. כלום. כל החיים שלי ככה", מספר חן, בן 35, נשוי, אבא לשניים. "שוקולד בחיים לא אכלתי. יש דברים שבתור ילד קצת אכלתי, כמו גלידה או פרוזן יוגורט, היום זה כבר מגעיל אותי כי זה מתוק מדי עבורי. אם אני אוכל פירות זה רק בגרסאות החמוצות שלהם. הפסקתי לאכול בורקסים משיקולים של בריאות. פיצות אני אוכל במקרים נדירים מאד. לחם לבן אני כבר לא אוכל אף פעם, רק אם זה הדבר היחיד שמוגש. בשלוש שנים אחרונות אני גם צמחוני, אז הפסקתי לאכול בשר".

הצמחונות שלך מצפונית או בריאותית?

"מצפונית. קודם אכלתי הרבה בשר, והפסקתי. בהתחלה פשוט המעטתי בכמויות. הייתי קורא לעצמי "שמחוני", כלומר זה שאוכל בשר רק בשמחות ובסופו של דבר, זה כמו חוט קטן, לא הייתה בעיה לגזור. היום האוכל שלי עצוב קצת".

מה זאת אומרת עצוב?

"עצוב לא בעיני, עצוב בשביל אחרים. קינואה, למשל. אני גם ממש אובססיבי לאוכל בריא ואני לא אוכל מזון משומר או אפילו רטבים תעשייתיים, כמו קטשופ ומיונז. הקטע של לאכול בריא נהיה אצלי מאד משמעותי. אני מוכן לנסות דברים אבל זה חייב להיות בריא".

איך המשפחה שלך מתייחסת לזה?

"בת זוגי דווקא כן אוהבת דברים מטוגנים ושוקולדים. לא אכפת לי אבל כן מפריע לי כשהילדים אוכלים דברים כאלה. אני לא מדבר על בורקס מדי פעם ביום הולדת של חבר, אבל כשהבן שלי אוכל קינוחים בבית, אני פשוט חייב להחזיק את עצמי, כדי לא להעיר לו. הוא מאד אוהב קינוחים, אני לא אומר לו ישירות, אבל אני כן אומר לאשתי שלא תיתן לו יותר".

אתה לא כועס על עצמך על זה?

"קצת, לכן זו עבודה עצמית מאד קשה. אצלי זה בא גם מהחשש להעלות במשקל"

היית ילד שמן?

"לא, מאז ומעולם הייתי ילד רזה. אין לי מושג מאיפה השריטה שלי על המשקל. אני עושה יוגה וכל החיים שלי עשיתי ספורט. לדעתי זה סוג של חוסר בטחון לגבי הגוף. עובדתית אני גבוה ונראה טוב, אבל עמוק בפנים – אני מרגיש אחרת".

סוג של חוסר ביטחון לגבי הגוף. צילום אילוסטרציה: shutterstock

לאכול את הרגש

בנוסף לבררנות ואיסטניסטיות, גברים רבים מפתחים אובססיביות לאוכל מסיבות רגשיות. מהחשש לעלייה במשקל והשמנה. טל, בן 30, מתאמן 5 ימים בשבוע כי הוא מפחד לחזור למצב בו האוכל שלט בו. "הייתי ילד שמן. בתיכון החלטתי שאני רוצה להרזות, עשיתי הרבה מאד ספורט והצלחתי. הרגשתי שזה הגיל הזה, שאם לא עכשיו, אז כבר אף פעם לא. אבל הפחד להשמין שוב נשאר איתי לכל החיים. בצבא עליתי במשקל שוב, אחרי שבלל בעיה רפואית הורידו לי פרופיל והעבירו אותי מיחידה קרבית. במשך שנים הייתי מעלה בכל פעם כ-10 קילוגרם ואז מוריד אותם. שוב מעלה ושוב מוריד. מדובר במשהו מתיש מאד. היום אני מצליח לשלוט באוכל שלי וכמובן, מקפיד על אימונים, אבל פעם זה היה מאד קשה. כל מצב דכדוך היה שולח אותי למקרר".

אתה מרגיש שגם היום אתה יכול לאבד שליטה?

"אני מרגיש שזה אורב לי איפשהו בפינה. אני גם יודע שיום אחד שוב אחזור להית שמן, אולי בגיל מבוגר יותר, כאשר לא יהיה את כל הזמן הזה להשקיע בספורט ובתזונה. אבל בינתיים אני מנסה לשמור על עצמי בכל הכוח, כדי לא להידרדר למצב הזה. למשל הערב, אם אחזור אחרי האימון ואוכל במקום חביתה עם גבינה סתם לחם, אני בטוח ארגיש רגשות אשם ושלא עשיתי מספיק כדי לשמור על המשקל התקין. כמובן שאייסר את עצמי על כך. התחושה הזאת נמצאת בתוכי באופן קבוע ואני נאבק בה כל הזמן, 24/7".

כל מצב דכדוך היה שולח אותי למקרר. צילום אילוסטרציה: shutterstock

 

גם עומר, בן 29, מתמודד עם רגשות הקשורים לאוכל, אמנם מסיבה אחרת לחלוטין: "לפני כמה שנים אחרי פרידה מבת הזוג גיליתי לראשונה מהי אכילה רגשית, מה זה בולמוס. מאז ומתמיד האכילה הרגשית הייתה נוכחת אצלי ברמה כזו או אחרת, אבל בולמוס לחוץ וכמעט חסר שליטה זה היה משהו שהכרתי רק אז. גיליתי שהתנחמתי מכל מה שלא בריא".

למה פנית לאוכל בזמנו?

"בעקבות הסטרס, שנבע מריקנות בלב לדעתי. אז עוד לא הבנתי מה זה ואותה אקסית מיתולוגית מהעבר הרחוק הייתה מספרת לי על זה מדי פעם ולא הבנתי איך זה אין שליטה על רעב. לא תיארתי לעצמי שגם לי יכול לקרות דבר כזה.

עד אותה תקופה הייתי עושה הרבה ספורט ועוד רסיסי הספורטאי שלטו בי ולא נתנו לי להעלות הרבה. לאחר הפרידה נכנסתי לדיכאון שבו לא הייתה לי תחושת רעב בכלל והגעתי למשקל של 72 ק"ג, הכי רזה שלי מגיל 16 וזה די טירוף. הפכתי לרזה מאד ואז גילית את האושר המזויף שבאכילה רגשית, התחושה של שליטה באוכל בכאילו.

גם שנים אחרי עוד סבלתי מהקטעים האלה של אכילה רגשית, זה רודף אותי גם היום, אבל חזרתי לחזור ספורט. בכל פעם כשאני חש ריקנות, אני חושש שזה יחזור, אבל כמובן מקפיד לא לצרוך אוכל שומני ומאפים סתמיים – הם לא עושים לי את זה יותר ולא מנחמים אותי. למשל, לא מזמן שוב היו לי התקפי אכילה רגשית, אבל תרגמתי את הרצון שלי בפחמימות הריקות לאכילה של דייסות למשל. כלומר כן, פחמימה, אבל בחוכמה".

 

גבריותגבריםהפרעות אכילה