שומן הוא לא מחלה, שמנופוביה זו מחלה

אני לא טובה בלהיות חולה. זה משהו ששמור לאחי הרזה והספורטאי.

מגיל 0 הוא חולה ואני אחת ל-3-4 שנים חוטפת איזו צננת או שפעת.

בשבועיים האחרונים רותקתי למיטה עם 41 מעלות חום שסירבו לרדת. רק היום חזרתי לעבודה אחרי שביליתי את מרבית השבועיים האחרונים בשינה, כראוי למי שלא יודעת מה עושים כשחולים.

באחד מהימים האלה אמא שלי התעקשה שזה לא הגיוני ואני חייבת לראות רופא. כל מי שמכיר אותי יודע שהאמון שלי במערכת הבריאות שואף למינוס אבל אחרי חפירות בלתי פוסקות הסכמתי ללכת לרופא רק כדי להוכיח לה שאני צריכה להמשיך לישון עד יעבור זעם.

אמא אספה אותי, הלכנו לקופת חולים וחיכינו שם בסבלנות חצי שעה בשביל שהאחות תגיע ותסביר לי שאם אין לי התקף לב היא ממש לא מתכוונת להפנות אותי לרופא אבל שיחס בין המשקל לגובה שלי לא תקין אז אולי כדאי שהיא תקבע לי תור לדיאטנית.

כן. בחיי.

מאותו רגע עברו בדיוק 3 שניות עד שאמא שלי שלפה אותי משם בריצה, מתוך ידיעה ברורה שאני עוד רגע מוצאת חפץ חד ומחזירה את נשמתה לבורא.

שמנה. לא חולה. גאלה רחמילביץ'

ולמה אני כותבת על זה?

לפני כשלושה שבועות בערך ליוויתי לקוחה ביום סטיילינג אישי. בין לבין היא פתאום שאלה אותי למה אני ממשיכה להתעסק בפומבי בענייני משקל כי הרי כבר יש מודעות וזה ממש לא אישיו, והיום כולם כבר מקבלים את הנושא והעניין בהבנה רבה יותר. עניתי לה שהרשתות החברתיות יצרו אשליה אבל בתכל'ס, ברמת השטח, כלום לא השתנה. שמנופוביה מושרשת עמוק בתוך המערכות השונות.

לא, אל תסבירו לי שזה לא בריא. לפי החוקים החדשים של 'אורח חיים בריא' אני מאוד חולנית

אני ישנה 2-3 שעות בלילה, אוכלת ארוחה אחת ליום ומכורה לדיאט קולה וסיגריות אבל במבחן התוצאה בדיקות הדם שביצעתי לפני כמה חודשים יצאו תקינות לחלוטין. אני עובדת בין 15 ל-20 שעות כל יום (כולל סופ"ש) תוך כדי פיזור חיוכים לסביבה (מה שלעיתים דורש אקסטרה אנרגיה) ועם כל זה יש לי ים כוחות ואנרגיה כיאה למי שמטיילת כל יום ברחבי הארץ ולא יושבת במשרד מ- 9 עד 17.

פחד משמנים זה דבר שמושרש עמוק ומהווה מנוע כלכלי מטורף בחברה שלנו, כן, גם היום עם כל השיח והמודעות. מערכת הבריאות עדיין מתקיימת על המשוואה של שמן=חולה ורזה=בריא למרות שכבר הוכח אחרת במאות מחקרים שונים. פשוט כי זה כלכלי. המערכת לא מסתכלת על אדם כאדם אלא על שומן ותו לא.

וזה לא מתחיל ונגמר במערכת הבריאות. בגני הילדים עדיין מלמדים קטנטנים ששמן זה מכוער ורזה זה מוצלח. אני יודעת את זה כי אני סנדקית של שתי בנות 5 ובכל דייט שלנו לאחרונה הן העלו את השיח הזה למרות שיש להן אידיאל אחר מול הפרצוף כבר 5 שנים רצוף. אם תשאלו אותן אז לא, לי אין בטן גדולה אבל להן יש כי הן הרגע אכלו… ואת זה הן לא למדו בבית…

שמנופוביה היא המחלה.

לא שומן.

להיות שמנה זה לא אומר להיות חולה, מכוערת, לא מוצלחת ולא ראויה.

ולא, אל תתווכחו איתי.

אני יודעת.

אני שמנה.

אני שמנה כבר 32 שנים.

אני חולה על אמת פעם ב-3-4 שנים.

ולא יתכן שכשאני חוטפת שפעת או דלקת ריאות ימנעו ממני לראות רופא וישלחו אותי לדיאטנית. לא ייתכן שכשיש לי חום גורם במערכת הבריאות לא יציע לי טיפול בחום, הוא יציע לי דיאטה, אם בצורת דיאטנית / כדורים/ניתוח. כי תכל'ס- זה יותר משתלם.

אז חזרתי לעצמי ואני שוב עובדת ושוב לא ישנה בלילה. אני בריאה אבל חזרתי לאותה חברה חולה וחולנית, חברה גזענית ושמנופובית והשמחה שבהבראה מתגמדת לעומת התסכול הגדול. אני יודעת שככל הנראה אם הייתי פוגשת באחות הזו לפני 20 שנה כנראה שגם אז הייתי מחפשת חפץ חד אבל כדי לחתוך ורידים. את הוורידים שלי.

עד מתי נחיה בחברה שמקדשת רזון למרות שאין לזה קשר לבריאות? עד מתי ישטפו לדור הבא את המוח במשוואות שקריות רק כדי לגרום להם להיות צרכנים מבזבזים שמניעים כלכלה? עד מתי כסף ימשיך להיות חשוב יותר מאנשים? עד מתי ימכרו לנו לוקשים חסרי בסיס?

אז אני גאלה ואני שמנה.

ואני מאחלת לכולם בריאות אמיתית כמו שלי. כזו שמאפשרת לגוף אנרגיה בלתי פוסקת, כזו שמתחזקת מערכת חיסונית איתנה ובריאות נפש שמאפשרת לי לעמוד מול המראה ולאהוב את האישה שניבטת ממנה. בריאות שהופכת אותי למנוע עמוס אהבה שיוצר צרכנות נבונה וקיום כלכלי, מבלי לגרום לאף אחד להתבייש או לשנוא את עצמו.

דיאטההשמנהמערכת הבריאותנשים שמנותשמנופוביה