שחלות פוליציסטיות: כך למדתי לקבל ולחבב את שיעור היתר שלי

היא העבירה שעות על גבי שעות בגילוח שיער הגוף והפנים כי לא הצליחה להביא את עצמה להסתובב עם שיעור היתר ברחוב. היום, בגיל 33, היא החליטה לוותר, להניח את סכין הגילוח ופשוט לחיות עם הקלפים שהטבע חילק לה.

ליאה יורגנסן, טכנאית מכשור רפואי ממדיסון, ויסקונסין, סובלת מתסמונת השחלות פוליציסטיות, הפרעה הורמונלית העלולה לגרום לצמיחת שיער מאסיבית.

בגיל 14 היא כבר תויגה כ"גבר" על ידי הנערים בבית הספר וניסתה באופן נואש ועקבי להסתיר את שיערה: היא לבשה בגדים עם שרוולים ארוכים, צווארון גבוה ונמנעה לחלוטין ממכנסיים קצרים ושמלות, גם אם בחוץ שרר מזג אוויר חם במיוחד. כך היא העבירה את חייה במשך 13 שנה.

"כיסיתי את עצמי בבגדים וגילחתי את הפנים כל הזמן. אם הייתה לי כוונה להראות איזשהו חלק בגוף שלי, הייתי צריכה לגלח אותו קודם", מספרת יורגנסן, "בקיץ זה נהיה סיוט בגלל החום והלחות. לבשתי קפוצ'ונים כל השנה וטבעתי בזיעה. אנשים נהגו לשאול אותי, 'למה את לובשת את זה?' ואני נהגתי לענות בכעס 'תניחו לי, בסדר?'. הייתי משוכנעת שאאבד את החברים שלי ושהמשפחה שלי תתכחש לי ושאני לא אוכל להשיג עבודה או בן זוג לעולם ושאני פשוט אחיה חיים אומללים לבד".

יורגנסן חששה שאנשים יתקרבו אליה ויבחינו בשיער על פניה, מה שגרם לה להמתין עם הנשיקה הראשונה שלה עד גיל 27 ולהימנע מלבקר אצל רופא שיניים במשך 12 שנים. בשלהי שנות העשרים שלה היא פנתה לגילוח, ובזבזה שעות רבות, בשקידה אינסופית, בהסרת השיער הכהה והסמיך מסנטרה, לחייה, שפתה העליונה, חזה, בטנה, זרועותיה, רגליה וגבה.

לפני קצת למעלה משנה החליטה בצעד אמיץ לנטוש את התער, להפסיק לחלוטין את המרדף האובססיבי אחרי קצב גדילת השיער ולהציגו בפומבי. יורגנסן טוענת בתוקף שהיא מרגישה "מועצמת" מההחלטה ומקווה שסיפורה יעניק אומץ והשראה לנשים אחרות: "מעולם לא ראיתי נשים שנראות כמוני. כל כך התביישתי בקיום שלי שלא רציתי לדבר על זה. הדרך שלי להתמודד עם הבושה והמבוכה הזאת הייתה להסתתר. המטרה היומיומית שלי במשך זמן רב הייתה רק לעבור את היום בלי שמישהו יבחין עד כמה אני שעירה. זה היה קשה כי יש לי המון שערות, ממש המון. זה היה בלתי אפשרי להסתיר את זה. פיתחתי חרדה קיצונית וזה ערער את בריאותי הנפשית".

"היה לי ניסיון רע עם הרופאה שלי. היא מעולם לא ראתה מקרה קיצוני כל כך של הירסוטיזם (תופעה המוגדרת כשיעור יתר אצל נשים, לאור השפעה עודפת של אנדרוגנים, הורמוני מין גבריים) היא נבהלה ועשתה לי פרצוף המום. הייתה לה דמות על פיסת נייר והיא ציירה על גופה היכן בדיוק יש שיער. הייתי אז כל כך רגישה שזה באמת הרגיז אותי וגרם לי להרגיש כמו פריק. התביישתי, הייתי נבוכה ומבוהלת… במובן מסוים, זה גרם לי להרגיש פחות אישה".

נקודת המפנה הייתה כשנפצעה בתאונה והוזמן לה אמבולנס. הפרמדיקים שהגיעו חתכו את בגדיה כדי להעניק לה טיפול ראשוני והעבירו אותה לבית חולים שם עברה ניתוח ושיקום ונזקקה לעזרה יומיומית מקרוביה. זו הייתה הפעם הראשונה בה אנשים ראו את היקף צמיחת השיער שלה מקרוב.

"אז הבנתי שלאף אחד לא אכפת לי איך אני נראית. הם פשוט ראו אותי כאדם וזה באמת עזר לי להתגבר על זה", אמרה, "קלטתי שאף פעם לא ממש תיעבתי איך שהשיער נראה. הבעיה לא הייתה עם השיער אלא עם התפיסה של אנשים לגבי השיער", היא אומרת, "חשבתי לעצמי: 'מספיק די, אני לא רוצה לברוח מזה יותר. לא עוד'".

הסרת שיערשחלותשחלות פוליציסטיותשיעור יתר