אני אמא. אני לא רוצה להיות קדושה, אני רוצה להיות אופירה אסייג

אני בת 34. אני אישה נשואה ואמא לילדים. אסור לי ללבוש ביקיני. אני צריכה להיות צנועה כשאני הולכת לים או לבריכה או בכלל ואם אני אלבש שמלות קצרות מידי או חשופות מידי זה לא יכבד את בעלי וזה יביך את הילדים שלי, אפילו שהם קטנים מכדי להבין.

ברגע שהפכתי לאמא נאלצתי להשתנות כי אמא צריכה להיות עם ערכים, היא לא סתם אישה. אמא צריכה להוות דוגמה, ולא לחשוף את העור שלה יותר מידי. לא נניח כמו אבא – שיכול לעשות מה שהוא רוצה, ללבוש מה שהוא רוצה ולצאת לבלות עם חברים כמעט כמו פעם. אני חושבת שאמא היא הייצור הכי נעלה בטבע, ויש בה סוג של קדושה, היא לא יכולה להתנהג איך שבא לה, היא מחנכת, היא נעלה ומאחורי כל מה שהיא עושה יש מסר.

בעולם מקביל, אם סתם הייתי רווקה בת 34, בלי דאגות, יכולתי להתלבש איך שאני רוצה, לצאת לבלות עם מיני, להתאפר בכבדות, ללכת עם מחשופים. אבל אני אמא אסור לי. אתם יודעים מה, זה לא שאסור לי, זה פשוט לא בסדר. הרי אם אני מתלבשת ככה אני עושה את זה רק כדי למשוך תשומת לב ולהרגיש סקסית וזה לא בסדר שאני אשדר דברים כאלה כי אני אמא.

כמה חודשים אחרי שילדתי הלכתי לקנות בגד ים, הקיץ הגיע, היה חם, ורציתי ללכת עם התינוק שלי ועם בעלי לים. בסיסי, לא? נכנסתי לחנות והרגשתי כל כך לא בנוח עם הגוף שלי. עדיין לא חזרתי לעצמי והייתי הרבה מעל למשקל שלי. הסתובבתי בחנות עם חברה טובה וסבלתי מכל רגע. למדפים של הביקיני לא העזתי אפילו להישיר מבט, הסתובבתי בחנות ופשוט לקחתי את בגד הים הראשון שראיתי. הוא היה שלם, שחור, ועם כפלים מוזרים בבטן שיעזרו לטשטש את המשקל העודף. נכנסתי לתא המדידה והתביישתי להסתכל במראה. לא היו לי יותר מידי ציפיות מעצמי, כל מה שקיוויתי זה להיראות סביר. וזה בדיוק מה שהבגד ים הזה שידר – סביר. אחרי ששילמתי ברחתי מהחנות כל עוד נפשי בי. כמה ביקורים בבריכות מאוחר יותר והרגשתי אפילו בנוח עם עצמי. כשראיתי נשים בגיל שלי בביקיני קינאתי, אני מודה. קיוויתי שיגיע היום בו אני אוכל גם להסתובב ככה בעולם ולהרגיש שוב טוב עם עצמי. כמו שאני רגילה. כמו שאני אוהבת. בפגישה אקראית עם זוג חברים בים גיליתי שבעיני אנשים מסוימים השאיפה שלי מזעזעת. "עכשיו כשאני אמא אני בחיים לא אלבש ביקיני. זה לא מכבד". אמרה לי חברה שחשבתי שהכרתי. כנראה שחייתי עד אז באשליה אבל זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי משפט כזה. למרות שהתחלחלתי והזדעזעתי עד עמקי נשמתי שמרתי את השאיפה הכמוסה שלי לעצמי. לא רציתי להישמע שטחית מידי ובעיקר לא רציתי להתחיל דיון שעלול היה להגיע לטונים צורמים.

צילום: shutterstock

מאז עברו כמה שנים ועוד לידה. רזיתי מאז, והשמנתי שוב, ושוב רזיתי. אני לא יודעת למה אבל במשך כל הזמן הזה לא הרפיתי מבגד הים המכוער והגדול הזה, אפילו שכבר חזרתי לעצמי והוא הפך להיות גדול עליי בכמה מידות. בקיץ האחרון כבר התחלתי לסבול איתו, בכל פעם שהלכתי לבריכה הוא גרם לי להרגיש נורא עם עצמי. בסוף אוגוסט החלטתי לעשות מעשה והלכתי לקנות בגד ים. חזרתי לאותה חנות, בטוחה בעצמי (יחסית), גאה בתהליך שעשיתי, ניגשתי לקולב הראשון שראיתי וחטפתי גם הפעם את בגד הים הראשון שראיתי. אמנם לא התפרעתי, גם הפעם הוא היה שחור ושלם, אבל הדגם הזה היה יותר צמוד ובלי כפלים והוא גרם לי להרגיש טוב עם עצמי. משהו שלא קרה כבר הרבה זמן. חזרתי הביתה צוהלת ושמחה, והראיתי את בגד הים לבעלי. התגובה הראשונה שלו הייתה – "נחמד אבל חשבתי שתקני ביקיני".  ואז הבנתי. זה כבר לא יקרה. לפחות לא בזמן הקרוב. לפחות לא כשהבטן שלי עדיין לא מושלמת, לפחות לא כשרואים את סימני המתיחה הקטנים שיש לי ולפחות לא ליד הילדים שלי.

אני רוצה להאמין שהדרישה המוזרה והציפייה הלא הגיונית הזאת שיש מאימהות בישראל לא הגיעה אליי וגרמה לי איכשהו להיות יותר מידי מודעת לעצמי כי בינינו זאת שטות אחת גדולה. זה שהפכת לאמא זה לא אומר שהפסקת להיות אישה, זה שהפכת לאמא לא אומר שאת מייצגת משהו נעלה ממך וזה בעיקר לא אומר שאסור לך להיות שטחית וליהנות מהגוף שלך ולהרגיש טוב עם עצמך. גם אמא יכולה לשכב על החוף בביקיני בלי להתבייש.

השבוע אופירה אסייג העלתה לאינסטגרם תמונה שלה בביקיני וחטפה טונות של ביקורת. בין היתר כתבו לה עוקבים: 'את אשת איש', 'תמונה לא מכבדת', 'לא מתאים למעמד שלך' ועוד משפטים מקניטים בסגנון. אני מצדיעה לאופירה אסייג, בעצם אני רוצה להיות אופירה אסייג. מעבר לעובדה שמדובר באמא לביאה, עם ביקיני או בלי ביקיני אופירה אסייג היא קודם כל אישה שעומדת בפני עצמה, עושה מה שהיא רוצה ועומדת מאחורי מה שהיא עושה. בלי להתבייש. וככה כולנו צריכים להתנהג. אמא היא לא קדושה, אמא היא בת אדם, היא אישה. היא לא הופכת להיות חכמה או מוסרית יותר כשיש לידה ילד ויותר מזה, העבר שלה, הרצונות שלה והאהבות שלה לא נמחקים ברגע שהיא יוצאת מחדר הלידה. לא התחייבתי ללבוש חולצת גולף וחצאית רחבה כשהפכתי להיות אמא, אז תפסיקו למשטר אותי.

אופירה אסייגאימהותדימוי גוףדימוי עצמיילדים