"אני לא מציאה. אני מישהי שכיף לדבר איתה אבל לא לשכב איתה"

"מראה מראה שעל הקיר מי היפה בכל העיר?" לא אני, אני עונה לעצמי, וכך תמיד עניתי. זה תסכול נוראי לראות את כל הפגמים של עצמך ולא לאהוב את מה שרואים. אני מייחצנת יופי פנימי שינסה להציל את החיצוני אבל התסכול מתמשך. גם אני רוצה שיער ארוך גולש, גם אני רוצה חזה שופע ועומד. רוצה להיות גבוהה. רוצה ורוצה. זה לא מונולוג של נערה בת 16, זה מונולוג של אישה בת 41, שאף פעם לא הייתה מרוצה ממה שמשתקף מולה במראה.

כל מערכת יחסים היום מתחילה במראה חיצוני. הבליינד דייטס עברו מן העולם, היום לכולם יש ווטסאפ עם תמונה ובטח כרטיס באפליקציה. וההשלכות של זה מתחילות כבר בגן. לילדה הכי יפה בגן יש את העיניים הכי יפות בגן, ועיניים זה באמת הדבר הכי יפה בפרצוף שלי. כל היתר לא ממש מסתדר לי. שנים האמנתי שנולדתי מכוערת. לא חמודה אלא מכוערת ממש. שום דבר לא התחבר אצלי. לא האף, לא החזה ולא שום דבר במבנה. בזמן שחברותיי התבכיינו שהן שמנות מדי, אני ידעתי שאני שטוחה ורזה מדי. הן אמרו שאני נראית טוב, אבל מבחינתי אלו היו סתם מחמאות במסגרת תפקידן כחברות. הבנים החמיאו על היופי הפנימי שלי, מעטים על החיצוני. כשהתבגרתי וקיבלתי מחמאות אמיתיות דחיתי אותן מעליי ויצאתי מנקודת הנחה ששוב אלו דיבורי סרק.

"מה יש לי להציע לעולם הרחב? כנראה שלא הרבה". צילום: shutterstock

 

ההתעסקות ביופי החיצוני הרסה אותי וריסקה לי את הביטחון. כשאת נכנסת לבר ולא ממש מסובבים אליך את הראש, כשאת רוקדת לא רע ובכל זאת זה לא ממש מרשים, זה מחלחל. כל זה גרם לי להבין את האמת המרה, אני לא ממש מציאה. אז מגיעים בחור או שניים ועושים לי טובה, אבל לא ממש משפרים את ההרגשה. להיפך, פתאום זה הופך להיות עובדה מוגמרת – לא נמשכים אליי. אני אולי מעניינת ומישהי שכיף לדבר איתה, אבל לא לשכב איתה. וכשכבר הגיע בחור שממש רצה, אני מעמדת האנדרדוג מיד אמרתי כן והמשכתי איתו באש ובמים, ובעיקר באש. כי מה יש לי להציע לעולם הרחב? כנראה שלא הרבה.

היום אני יודעת שזה כל כך לא נכון, היום אני יודעת שאני לא דוגמנית אבל גם לא מכוערת כי לכל אחת יש נתונים, ויופי פנימי מקרין גם על החיצוני. יופי נתון לפרשנויות, ובעזרת בגדים יפים ואיפור אפשר לראות ולהיראות. אבל עכשיו זה כבר מאוחר מדי, הנזק נעשה. חוסר הביטחון נדפק ואיתו הצורך בחיזוקים בלתי פוסקים. יש מחיר לאי שביעות רצון ממראה חיצוני.

כל אחת רוצה אהבה, כל אחת רוצה לחוש ולחוות תשוקה. ואתה אדון טינדר רוצה אותי כמו הקלישאה – זונה במיטה, זונה במטבח וזונה בשכל. האם טרם הבנת שאין להשיג את כל המכלול? הוא אזל ואין הזמנות חדשות. גברים מדפדפים נשים ודנים אותן ימינה ושמאלה, אבל מי קובע בכלל מה זה יפה. ואם אני גאון בכל אבל מכוערת חיצונית לפי אמות מידותיך? הוד מעלתך, לפחות אני יכולה לשים איפור, לתקן, ומה אתה תעשה עם הכרס שגם אם טרם בצבצה עוד תצוץ? מה תעשה עם השערות שהולכות ונושרות?

חיצוניות היא פארסה. ממלאת את התשוקה בהתחלה ואחר כך הופכת לשנואה. אבל לא בטוח שבכל הגברים אשמים, אנחנו אשמות לא פחות, מפרנסות נהדר את כל מכוני הקוסמטיקה. כולנו הפכנו לשפני ניסיונות, שרוצות להיות ברביות בחלון ראווה ולא נשים מגוונות. וזה לא נגמר לעולם, ככל שמתבגרים נלחמים יותר על כל קמט, על כל שערה לבנה. וכשאחוז הגירושין כה גבוה, דייטים מלווים אותנו כל החיים, בכל הגילאים.

הרצון להיראות טוב הוא טבעי ונורמלי אבל כשהכל סובב סביבו והכל מתחיל ונגמר בו, זה הופך לאובססיה. בשום עולם מתוקן ילדה בת 10 לא אמורה להתעסק באיך שהיא נראית, היא לא צריכה לעמוד מול המראה ולבכות, היא צריכה לצחוק ולשחק. מה שנוצץ מבחוץ לפעמים נבול מבפנים. ודווקא הדוגמניות הכי לוהטות, לפעמים בזמן אמת הכי יבשות. מי שחיה על חסה לא באמת יכולה ולא רוצה לעשות שום אקרובטיקה, לא במיטה ולא מחוצה לה. היא יפה ושותקת ורעבה כל הזמן. אבל אני כבר הפסקתי לשתוק.

אידיאל היופיטינדרמראה חיצונינשיות