למיכל צפיר יש זכות להיראות איך שהיא רוצה. כמו לכולנו

מיכל צפיר שוב עלתה לכותרות. עכשיו היא מתבקשת להסביר למה היא רוצה לרזות. יכול להיות שזה חלק מיחסי הציבור שלה והדרך לקדם את עצמה ואת העסקים שלה, ויכול להיות ששוב אנחנו מתעסקים ומתעסקות במה נשים אוכלות ואיך הן נראות וכמה רזות או שמנות הן בוחרות להיות.

וברור לכולנו שמיכל צפיר היא לא העניין פה. היא רק דוגמה.

בשבוע האחרון התרעמנו על כך שירון לונדון גרס שנשים מתעניינות במשק בית ויחסים אישיים, ואפשר להוסיף לזה גם מראה חיצוני, ולכן לא צפו בתכנית האקטואליה שלו. לב הביקורת היה על ההיררכיה שנעשית (לא רק על-ידי לונדון) בין מה שחשוב וגבוה וטוב (לא משק בית ויחסים) ומה שנמוך ונחות ורע (תשלימו לבד).

אז הנה הזדמנות לבחור שלא להתעסק במשקל של מיכל צפיר או כל ידוענית אחרת שמרזה או משמינה. להחליט במודע לא לתת במה לכתבות שעוסקות במשקל, ואני מבטיחה שהמאמר הזה שלי יהיה האחרון (או הכמעט אחרון) שאכתוב בנושא. בכל זאת, יש מציאות. אבל אולי אפשר שנחליט ביחד שעל אף הסקרנות לראות אם מישהי שנמצאת בתודעה הציבורית נראית פחות או יותר טוב מפעם, לא ניתן יד לשיפוט המוגזם של נשים. שבפעולה הזו, בה נעצור שנייה לפני שאנחנו מעלות את הטראפיק לעוד אייטם על משקל שהשתנה, נבין שאנחנו חלק משינוי מהותי.

אולי זה נשמע תמים עכשיו. שאני מבקשת שנפסיק להתעסק במשקל. אולי אפילו צבוע? אבל זה מה שאני מבינה עכשיו – שזה כבר לא רלוונטי. להפסיק להתעסק במשקל לא אומר להפסיק להתעסק בבריאות או באורח חיים בריא, אלא בכמות הקילוגרמים שהורדו או התווספו. מה זה משנה עוד חמישה קילו? או עוד עשרה? או עוד שלושים? מה זה באמת משנה לנו? איך זה תורם לחיים שלנו, מלבד סיפוק יצר המציצנות? האם זה באמת דבר שעוזר לרדת במשקל מי שמעוניינת בכך? אני חושבת שלא. לי זה אף פעם לא עזר, אלא רק גרם לתסכול.

 

המסרים בשנת 2019 כלפי הגוף שלנו צריכים להיות מסרים של בחירה ושל בריאות. לא כל מי שעברה את מידה 40 נמצאת בסכנת חיים, ואסתטיקה היא עניין של התרגלות. דמיינו שהיינו רואות בכל יום רק דוגמניות במידה 50 על המסך ובשלטי החוצות. התפיסה שלנו הייתה משתנה בוודאות. ה"טוב" וה"רע" שלנו מתעצב בהתאם למסרים הסביבתיים שאנחנו מקבלות, וצריך להכיר בך ולא לחשוב שיש מודל אחד נכון. הכל קשור למה לימדו אותנו.

הבחירה אומרת שלכל אישה יש זכות על החיים שלה ועל הגוף שלה. יש לה זכות לעשות עם עצמה מה שהיא רוצה. כן, אפשר לפקפק בזכות הזו כשהמעשים גורמים נזק למישהו אחר, אבל היום כפי שאני רואה זאת, אנחנו נמצאות בחברה שמאפשרת גם לאם שרוצה לעשן בחודש תשיעי, לעשן. אף אחד לא ייקח לה את הסיגריה מהיד כשיראה זאת, אולי יש מי שינסו להסביר, וגם זה לא בטוח. אנחנו חיות בעידן בו גם אם אנחנו חושבות שמשהו לא בסדר, הזכות לחירות גוברת על זכויות אחרות. "חיה ותן לחיות".

המסר הבריאותי משמעותו ההבנה שרזה לא שווה בריא ושמן לא שווה חולה. ראינו מספיק דוגמאות לנשים שמנות ובריאות ונשים רזות וחולות, ובל נשכח את הבריאות הנפשית שמהווה פקטור חשוב בדרך בה אנו מרגישות עם עצמנו – שלמות או חסרות. המסרים כרוכים זה בזה. לבחור להיות בריאה לא אומר לבחור להיראות בדרך מסוימת.

אז מיכל צפיר בחרה להוריד כמה קילוגרמים שהפריעו לה. רק לה. זה לא אומר שהם צריכים להפריע למישהו אחר, זה לא אומר שהבחירה שלה מתאימה למישהי אחרת. זה רק אומר שמיכל צפיר החליטה להוריד חמישה קילו כי ככה היא רוצה, והאמת שבכלל לא מעניין אותי למה.

בריאותדיאטהדימוי גוףזכות האישה על גופהירידה במשקלמיכל צפיר