פאולה רוזנברג: "טרור הרזון גובה מאיתנו קרבנות"

‏השער המהמם הזה שבו ליאון ואני מצולמים, התפרסם במגזין "זמנים מודרניים" של ידיעות אחרונות ברביעי האחרון. באותו הבוקר, לאחר ששמחתי על התמונות של שי פרנקו המוכשר ועל הכתבה של סמדר שיר, ‏צעדתי במורד הרחוב שבו אני גרה, ואז ניגשה אלי אישה, כבת 50, מטופחת, ‏ואמרה לי: "פאולה, שער נהדר, רק חבל שבתמונה שבתוך הכתבה לא הלבישו לך איזה ז'קט. אנחנו לא יכולות להרשות לעצמנו לחשוף ככה זרועות אם הן לא נראות טוב". ואז היא קרצה לי ואמרה "גם אני כמוך, נלחמת עם המשקל", ואז עוד הוסיפה: "אבל סך הכל מאוד יפה". והלכה לדרכה. אתם יכולים עכשיו להגיד לעצמכם "אויש נו, זו רק אישה אחת", או"מה זה? איזה שטויות?". אבל זה לא ככה!

הערות מסוג זה מגיעות אלי כמעט כל יום. ולא רק אלי. לא סתם נשים מניחות שאם מישהי לא נראית כמו פוסטר של גל גדות, אז קרוב לוודאי שהיא במלחמה מתמדת כדי להגיע לשם. אז יש לי ספוילר בשבילכן: זה לעולם לא יקרה. לרובנו אין את הגנטיקה שתאפשר לנו להיראות כך, אבל בכל זאת ממשיכים למכור לנו פנטזיה שאם רק נרוץ עוד קצת, או נתאפק עוד טיפונת כשמגישים את הקינוחים, החלום המפוקפק יתגשם. מצטערת אישה חמודה, אני לא במלחמה. אבל את לא היחידה שלא מאמינה לי – ויש לזה סיבה.

כבר לפני שבע שנים כתבתי שאנחנו חיות בטרור של רזון, וכעסו עלי שהשתמשתי במילה טרור. אבל אני מצטערת, זה בהחלט טרור. הפירוש של המילה טרור הוא: אווירת פחד שנוצרת באלימות ובאיומים. אני פוגשת כל יום נשים שמפחדות מהגוף שלהן, שכל כך שונאות את הירכיים שלהן, עד שהן מעדיפות לוותר על בילוי בבריכה או בים, רק שאף אחד לא יראה. המילים שהן משתמשות כדי לתאר את עצמן הן כל כך אלימות: "אני פרה", "אני הר אדם" – זו אלימות מילולית עצמית.

רוב הנשים שאני מכירה מענישות את עצמן אם אכלו עוד פרוסת לחם, או חצי מהקינוח במסעדה, וייכנסו לדיכאון או יתישו את עצמן בעוד ריצה או עוד אימון, גם אם הגוף עייף וחסר כוחות. יש פה טרור עצמי – שלנו הנשים כלפי עצמנו. וגם של החברה כלפינו. נשים מספרות לעצמן שככה טוב להן, תוך שהן גומעות נוזלים שישביעו אותן במקום אוכל, וארטיקים ומעדנים דלי קלוריות, כדי רק לא להרגיש את הרעב.

אנחנו מלבישים על כולן מחוכים שקופים ומצמצמים אותן במחיר הבריאות הנפשית והפיזית שלהן. אני אלך אפילו עוד צעד אחד רחוק יותר: רבות מאיתנו לוקות בתסמונת סטוקהולם. פיתחנו אמפתיה כלפי אידיאל של מראה שמכתיבות לנו חברות האופנה, ואנחנו מזדהות איתו עד כדי כך שאנחנו בטוחות שרק כשנהיה דקיקות נוכל לאהוב את עצמנו. התודעה שלנו נחטפה על ידי תמונות אינסטגרם ופרסומות. אנחנו בבעיה כחברה. זו מחלת נפש חברתית שגובה קורבנות.

ואם נחזור לתמונה של ליאון ושלי: הזרוע שלי לא חטובה כמו של מישהי שמבלה כל היום בעמדת המשקולות בחדר הכושר, אבל גם לזרוע שלי יש מקום והיא יפה ואני לא רוצה להסתיר אותה. המידה שלי במכנסיים היא 40, בחלק מהגזרות 38. למה אני משתפת אתכם בפרט הזה? כי כמעט כל יום, לצד התגובות מחממות הלב והאוהבות, לצד הנשים שכותבות לי תודה על ההשראה ועל הקול שלי, יש נשים שכותבות שאני "פרה ענקית" (כן, כך במקור) ושאם אני רוצה להמשיך להופיע בטלוויזיה כדאי ש"אקח את עצמי בידיים". אתם מבינים? אנחנו שבויות בתוך המודל הזה.

אתם יודעים מה מידת המכנסיים הממוצעת במדינת ישראל? 42, וברוב המקרים זו מידתן של נשים בריאות, אבל על פי הפרסומות ומובילות דעת הקהל אנחנו אמורות להיראות אחרת לגמרי כדי להרגיש יפות. מחקרים מוכיחים שחלק מהריפוי של הפרעות אכילה טמון בחשיפה לדמויות חזקות מכל המידות. אז אל תתבלבלו, זו לא בעיה אישית שלי, המנחה מהטלוויזיה. רוב הסיכויים שזה יפגוש אותך ואת הבת שלך ואת הנכדה שלך.

והעניין הוא, שבניגוד לאיום הבטחוני, בניגוד למצב הקטסטרופלי במערכת הבריאות, בניגוד לכל אלו, כבר הוכח שכדי לפרוץ את הכלא של השנאה העצמית הנשית, מספיק שיהיו כאן יותר מודלים חיוביים ומגוונים. זה הרבה יותר פשוט. זה מתחיל בזה שנפסיק להעיר לנשים אחרות סביבנו על המשקל שלהן. זה מתחיל בזה שלא נלבש על עצמנו חולצה גדולה שמסתירה את הגוף כשאנחנו הולכות לים. וזה מתחיל בזה שנראה את הזרוע של מנחה בטלוויזיה ונגיד: "וואלה, נחמד שיש גם זרועות כאלו על גבי העיתון".

שיהיה ברור: אני חושבת שאני ממש נראית טוב ולא הייתי רוצה להיות יותר רזה. למה קשה להאמין לזה? בגלל הטרור. ולהבהרה: שמנות ורזות , כולן נשים אמיתיות. אף אחת לא מזויפת. פשוט התבלבלנו בין שומן אופנתי לשומן בריאותי. 
והבלבול הזה מתנקם בכולנו.

דימוי גוףהפרעות אכילהמשקלפאולה רוזנברג