שירי מיימון, אני גאה בריצ'רץ' שלי. תהיי גאה גם את

היה קשה להתעלם מהתמונה שהעלתה אתמול שירי מיימון ושאחר כך פורסמה בכל פלטפורמה אפשרית. למי שבכל זאת פספסה נספר שהזמרת העלתה תמונה של עצמה בביקיני והסבירה שעבדה קשה כדי להגיע למראה הזה: "אז למה אני מעלה תמונה כזו?", כתבה, "כי בשבילי זה ניצחון. ואסביר: כל חיי הייתי קטנה ורזה, יותר ופחות, אבל מעולם לא סבלתי מחוסר בטחון בגוף שלי. אהבתי את עצמי כמו שאני. ואחרי הלידה השנייה הרווחתי שני אוצרות לחיים וצלקות לעד. גם את הצלקות אני אוהבת אבל יש דברים שלא חייתי איתם בשלום. ובמשך שנתיים עבדתי ממש קשה . ושמתי לי ליעד לחזור לביקיני. ביני לבין עצמי. אז התמונה הזאת היא לא עוד תמונה של מישהי שעפה על עצמה אלא תמונה של אימא אחרי שתי לידות שעפה על עצמה". 

מאוד רציתי לפרגן לשירי על התעופה העצמית שלא מובנת מאליה, אבל למען האמת הרגשתי דווקא אכזבה – נכון, את לא מסתתרת מאחורי הסקיני ג'ינס כמו דוגמניות ומגישות מפורסמות, ולא משווקת קוליות של "הכל כרגיל" דקה אחרי לידה כמו קייט מידלטון, אבל בסוף בסוף, אחרי כל השנה המדהימה שהייתה לך – זה המסר שלך לבנות שלך ושלנו? שמטרת העל שלך היתה להיכנס לביקיני? הלוא הצלחת לכבוש את הבמה הכי יוקרתית שיש בברוודוי, במחזמר הכי מדובר במאה האחרונה בערך 'שיקגו', הראת לכולם – ובעיקר לכולן – שעם רצון ונחישות אפשר לעשות הכל גם אם את לא דוברת אנגלית מהבית. מי שראה אותך נותנת את הופעת חייך שם יודע כמה התאמצת, כמה היית מדוייקת, כמה היית מעוררת השראה להגשמת חלומות אמתיים, ולא לחלום שטחי כמו לחזור לביקיני.

כשהבנות חוזרות מהגן וביה"ס ואומרות שהחלום שלהן זה להיות מפורסמת, אפשר להבין את הקונספט כולו, הן רוצות להופיע, הן רוצות שימחאו להן כפיים, הן רוצות לגרוף כמה שיותר לייקים על הביקיני שלבשו לים – וזה בעיקר עצוב. רוב האמהות מנסות להעביר להן את המסר שלא פחות חשוב מלהגיע לביקיני ולעשרות אלפי לייקים, זה להגיע לסיפוק והגשמה עצמית, לעשות מה שאת טובה בו וחולמת עליו, בין אם תהיי מדענית, מהנדסת, שחקנית או רקדנית. לא בשביל הלייקים, אלא בשביל הנשמה. ואז את באה ומפילה את מגדל הקלפים שבנית בעצמך ואומרת שהדבר עליו חלמת ואותו הגשמת זה להיכנס שוב לביקיני? באחת הכותרות שדיווחו על הפוסט נכתב: "אחרי שנתיים של עבודה קשה: שירי מימון חוזרת לביקיני", ובמחי תמונה נמחקה כל שאר העבודה הקשה שלך מהשנתיים האחרונות, או לפחות היא כעת נחשבת לשולית ולפחות משמעותית מביקיני.

הכנות והאומץ שנדרשו בשביל לכתוב פוסט כזה באמת מעוררים כבוד, הרי בסופו של דבר נכתב שם את מה שמרבית האמהות חושבות ואת המאבק שלא מעט נשים עוברות כדי "לחזור לעצמן", אבל לשם שינוי היינו רוצות לשמוע משהו אחר, מסר אחר, שסוף סוף יוציא אותנו מההנחה שאנחנו צריכות "לחזור לעצמנו". כאילו אנחנו לא עצמנו עם כמה קילוגרמים יותר, עם כמה סימני מתיחה ועם צלקות מלידה.   

אני גאה בריצ'רץ' שיש לי בתחתית הבטן. הוא גרם לזה שלעולם גם אם ממש אתאמץ אי אפשר יהיה להסתיר את העובדה שילדתי. אבל תכלס למה להסתיר? הילדים שלי מכירים אותו, הם יודעים שהם הגיחו לעולם דווקא דרך הפתח הזה. שהוא נפער אחרי מאמץ אינסופי שלא הצליח ושבזכותו יש להם גם אחים ואחיות נוספים. פעם, לא כל כך מזמן, את ואני אולי היינו יולדות בקיסרי ילד אחד אבל אחר כך מתות. זו האמת. בלי הקיסרי של עשרות השנים האחרונות, בעצם, לא היינו יכולות להמשיך להביא ילדים לעולם. הרופאים ממליצים על שלוש לידות כאלה, יש את מי שמנסה למתוח את החבל עוד יותר וממשיכה הלאה, אבל דבר אחד צריך להיות ברור: הריצר'ץ הזה הוא ההבדל בין להיות אמא, ללא להיות בכלל.   

כמי שיש לה מאות אלפי עוקבים, יכולת להיות שגרירה של היופי האמיתי, של יופי שלא מתבייש בהתפתחות של הגוף שלו, במתיחות וכל השאר. לידה זה אחד התהליכים הכי מלכלכים, פראיים, יצריים ועוצרי נשימה שיש. התוצאה היא הרסנית ומופלאה כאחד. תהיי גאה בזה. באמת לא צריך פילטר, באמת לא צריך גרסה אחרת של עצמך. זו שיש עכשיו היא נהדרת, קילו יותר או קילו פחות, סימן כזה או אחר. את נותנת השראה כשאת מגשימה חלומות מהלב ולא כאלה שמאפשרים לאחרים לבדוק האם הגוף שלך עומד בסטנדרט כזה או אחר. 

 

דימוי גוףהיריון ולידהניתוח קיסרישירי מימון