"כשאשפזו אותי במשקל של 33 קילו הייתה לי הארה"

הפרעת האכילה שלי החלה עם גירושי הורי, בגיל עשר. אחותי נשארה עם אבא ואני נשארתי עם אימא, שהתחתנה עם גבר עמיד. בעלה החדש הסכים לקבל אותי כי הייתי שקטה מאוד וביטלתי את עצמי. בעיניו הייתי ילדה טובה. בבית הספר הצטיינתי בריצות ארוכות, אבל כשקיבלתי מדליות לא שמחתי, הרגשתי רמאית. לא רצתי מאהבת ספורט, אלא כדי לשרוף קלוריות.

בגיל 14 אימא ובעלה עברו לטורקיה, אבל אני רציתי להישאר בארץ. מצאתי את עצמי כילדת חוץ בקיבוץ מעגן. בקיבוץ ניהלתי מלחמת הישרדות. הקיבוצניקים לא קיבלו אותי, הייתי ילדה מסוגרת וביישנית ולא אכלתי, עד כדי כך שההורים המאמצים שלי בקיבוץ ביקשו להיפרד ממני – נטישה נוספת בחיי.

בחופש הגדול של סוף כיתה י' ברחתי ושכרתי דירה בתל אביב, שמימנתי מעבודה במלצרות. בעיית השנאה העצמית שלי התגברה. לצבא לא קיבלו אותי בגלל עודף בנות במחזור שלי, וזה דווקא התאים לי: למדתי צילום בקמרה אובסקורה, אכלתי רק תפוח ביום, והתאמנתי המון בריצה.

בגיל 23 אבא שלי סוף סוף שם לב לתת-משקל שלי, אחרי שהגעתי ל-33 קילו. הוא החליט לאשפז אותי במחלקה להפרעות אכילה. הרופאים שם אמרו לי כי לא אוכל ללדת, וישנה סבירות גבוהה כי אמות. הבטתי סביבי, המאושפזות האחרות נראו לי עצובות וחולות, עם תחושה קשה של קורבנות. סוף סוף הבנתי איך אני נראית מבחוץ. אמרתי לעצמי שזה לא מקום להבראה אלא למחלה, ופתאום הייתה לי הארה: אני עצמי בחרתי במחלה, אבל בנפשי אני לא קורבן, להיפך, אני לוחמת, וכלוחמת יש לי אחריות לצורה שבה אחיה את חיי.

יצאתי מבית החולים בהחלטה לעזור לעצמי. מצאתי מטפלת בביו-אנרגיה וביקשתי שתעזור לי ללמוד לאכול מחדש. זה היה תהליך לא פשוט שנמשך ארבע שנים. המטפלת הכילה אותי, העניקה לי חמלה וחיבקה לי את הנפש. משהו בטיפול שלה גרם לי לאהוב את עצמי ולחיות בהודיה. הרגשתי שאני בוחרת לחיות.

כיום אני בת 43, חיה בתל אביב ואימא לדניאל המקסים שלומד בכיתה ב'. כשדניאל נכנס ביום הראשון לכיתה א', זה היה עבורי מעבר להתרגשות. זו הייתה הוכחה שהצלחתי לשבור את הקירות והמחסומים שעמדו לי בדרך. עד היום, כשדניאל קורא לי 'אימא' אני נורא מתרגשת, על אף שהוא כבר בן שבע. אני חשה ברת מזל, כי ממטופלת הפכתי למטפלת, ומקורבן הפכתי לסיפור הצלחה.

ב-2015 יצא בהוצאת סטימצקי ספרי "חדרים של אהבה", על נשים בזנות הסובלות מהפרעות אכילה. הספר מבוסס על נשים אמיתיות בזנות, שליוויתי אותן זמן רב. בעקבות הספר התחלתי בסדרת הרצאות, על הקשר בין חייהן של גיבורות הספר לחיים של כולנו. אני מתחילה את ההרצאה בשאלה "האם יש לנו בכלל בחירה?", אני שואלת את הקהל מה לדעתו גורם לנשים לבחור בזנות. מהתשובות מתברר כי לרובנו יש תפיסה סטריאוטיפית, אבל הנשים שאני הכרתי סיימו תיכון, שירתו בצבא, ורובן ברמה אינטלקטואלית גבוהה. אז האם הנשים האלה הן קורבנות, או שמא בחרו בגורלן? אני מראה לקהל שלפעמים גם זנות היא בחירה, הנובעת מאי-הערכה ושנאה עצמית. בדומה להפרעת אכילה, הבחירה בזנות נובעת מחוסר אהבה עצמית, חוסר הערכה עצמית, תחושת קורבנות ואי-יכולת לקחת אחריות על החיים.

הנשים שפגשתי היו כמהות לאהבה, וסירבו להאמין שמגיע להן זוגיות בריאה. חלקן החלו לחוש פחותות ערך לאחר שעברו אונס או הטרדה מינית, ואף גורם סמכותי לא היה שם למענן. כתוצאה מכך, תפיסת הערך אל הגוף שלהן התמוגג, הן חשו מזוהמות בגופן. למכור את גופן נהפך לעניין לא כזה דרמטי. הבדידות שהן חשו הייתה אכזרית, והרצון לקבל מגברים תשומת לב ולספק אותם הרגיעה אותן זמנית. אך לאחר מכן שאלו את עצמן: "כי מי כבר ירצה להתחתן עם זונה?״. וכך מתוך הרגשת החור הרגשי שבפנים, הן נקלעו למעגל סגור והרסני: עם כל לקוח, השתכנעו יותר ויותר שלא מגיע להן אהבה או חיים נורמטיביים .

ניסיתי לשבור איתן את התפיסה הטוענת ש"אין לי זכות" ולהחליף אותה במטרה "מגיעים לי חיים רגילים". אחת מאותן נשים אף הצליחה בכך. היא החליטה שהגוף שלה הוא מקדש שצריך לכבד. לאחר מכן היא החליטה לנתק עצמה ממי שאמר שהיא לא מספיק טובה, שלעולם לא תצא ממעגל הזנות. האומץ שלה להתנתק מאנשים קרובים שלא הועילו לה, והבחירה באנשים חדשים עם ערכים ואהבה, הייתה נקודת מפנה מדהימה שאפשרה לה לצאת ממעגל הזנות.

גם אני בחרתי בעצמי. פעמים רבות אמרו לי שלא אוכל לעשות את מה שאני חולמת עליו, והצלחתי למרות הפסימיות של האחרים. הרופאים אמרו לי שאני לא יכולה ללדת, וילדתי. אז המסר שלי עבור כולנו, תמיד תבחרו לצמוח.

 

הפרעות אכילהטיפולנשים בזנות