מה באמת קורה במחלקה להפרעות אכילה: תיעוד מבפנים

הייתי בת 12, אחרי משבר מטלטל במשפחה ובחיים שלי, והתחלתי לאכול הרבה. סוג של נחמה. הייתי ילדה רזה מאוד עד אז, ופתאום הייתה קצת בטן, והגוף נראה אחרת, כנראה, אני לא זוכרת ממש. מה שאני לא אשכח אף פעם זה את ההערה התמימה שמישהי זרקה לי על זה שהשמנתי ואולי כדאי להיזהר קצת. הרבה כוונה טובה הייתה שם, לא היה רוע. אני לא חושבת שהיא הבינה בכלל איך היא השפיעה עלי, אבל תוך חודש הכול ירד. סתמתי את הפה. לא פיתחתי הפרעת אכילה, אבל זה היה קרוב, כי זה כל מה שצריך לפעמים. כאב גדול שצריך למצוא דרך לבטא אותו ואיזו הערה (תמימה או לא) או מחשבה או כתבה שעוסקת במשקל ורזון ויופי, ואחרי שנכנסים לסחרור הזה, קשה מאד לצאת ממנו.

מאחורי כל הפרעת אכילה מסתתר כאב גדול. מצוקה שמוצאת ביטוי במה שמכניסים או לא מכניסים אל הפה. זו דרך להיעלם, אם רוצים, או לעמעם את הכאב ולהשתיק אותו, או להחזיר שליטה על חיים שאיבדו שליטה, דרך הגוף. לפעמים זו פשוט דרך לקרוא לעזרה. פעם נשים ונערות היו מבטאות את המצוקה שלהן באופן שונה. היום זה לא פעם מתבטא באוכל, כי אנחנו חיים בחברה של שפע, בחברה שבה המראה חשוב והמודל, למרבה הצער, עדיין אחיד מאוד.

כשהגענו, רוני קובן המגיש, נדב יצחקי התחקירן ואני, לצלם במחלקה לטיפול בהפרעות אכילה של בית החולים תל השומר פרק בסדרה "יוצאים מהכלל", זה היה הדבר הראשון שפגשנו בו: כאב עצום שקשה להכיל. פגשנו את א', שבגיל 14 הפסיקה לאכול כדי שישימו לב אליה, כדי שלא ייקחו אותה, הילדה המצטיינת והטובה כל כך, כמובן מאליו. פגשנו גם את ג', שמצאה בהפרעת האכילה סוג של חברה, מוצא מבדידות וקושי, ואת ח', שבאחת הסצנות הקשות בפרק עומדת מול רוני, קטנטונת ורזה, ואומרת לו שכשהיא מסתכלת במראה על עצמה, היא רואה מפלצת ענקית.

כולן שנים בתוך ההפרעה. נכנסות לאשפוז ויוצאות ממנו. וזה אחד הדברים שלמדנו שם – שזו הפרעה שמאוד מאוד קשה להיחלץ ממנה. יש כאלה שיקבלו טיפול ויחלימו, אבל רבות יתמודדו איתה כל החיים. והיא מסוכנת. והיא הורגת. ולא, אי אפשר פשוט להחליט לחזור לאכול או להפסיק להקיא, או להימנע מהתקפי אכילה חולניים. כי יש שם קול פנימי חזק שאומר להן שזה הדבר הנכון. שאם תאכלי או אם לא תקיאי את שמנה, או חלשה או כישלון. או שאם לא תאכלי את כל המקרר וגם את מה שיש בפח ובמקפיא, הכאב הנוראי הזה שאת מרגישה לא ייעלם.

והטיפול קשה ומסובך, והמחלקה היא מקום לא קל, ויש הרבה כללים. אכילה נכונה, בהשגחה קפדנית, ובלי לוותר, בליווי טיפול ריגשי, היא התרופה שם, וזה קשה, במיוחד אם יש לך קול בראש שאומר לך שאסור ושאת שמנה נורא, גם אם את שוקלת 30 קילו. במיוחד אם את רוצה ולא רוצה להחלים.

אחרי שהסתובבנו שבועות במחלקה, אלון המפיק ושי הצלם וינון המקליט ונדב התחקירן ורוני ואני, רובנו כבר הורים לילדים בעצמנו, רק רצינו שמישהו שם יאמר לנו מה עושים. איך לא נותנים לזה לקרות לבנות ולבנים שלנו (כי כן, ההפרעה הזו היום מתפשטת גם בקרב בנים). והתשובה שנתן לנו ד"ר איתן גור, מנהל המחלקה, הייתה שאין תשובה פשוטה ואין עשה ואל תעשה והכל מסובך, אבל מה שברור הוא שצריך לקבל את הילדים שלנו כמו שהם.

רובנו אנשים רגילים וגם הילדים שלנו כאלה. הם כנראה לא יהיו הכי יפים או הכי רזים או הכי חכמים או הכי מוצלחים וזה בסדר. הם מה שהם. וכמו כל דבר בחיים, אם רוצים שהם יאכלו טוב ונכון, ובעיקר בריא, כדאי פשוט לשמש דוגמה. לאכול איתם לפחות פעם ביום ולהדגים להם. לא להטיף או להעיר, להראות. והכי חשוב: לדבר. לתת להם מקום וזמן בכל יום לפרוק את חוויות היום ואת מה שמציק ואת מה שמכאיב. שלא יצטבר. לא להשאיר אותם לבד עם זה. ואם ההפרעה כבר שם: להבין שזה קשה, לתמוך בלי להאשים ובלי לשפוט, וללכת לטיפול, ולקוות שבסוף יהיה טוב. להחזיק את התקווה.

"יוצאים מהכלל – רוני קובן במחלקה לטיפול בהפרעות אכילה" תשודר ביום ד', ב21:00 בכאן 11

אנורקסיההפרעות אכילהטלוויזיה