החלומות מפלסטיק מבהירים – אישה צריכה להראות כמו הדוגמנית בטלוויזיה, השכנה המושלמת ממול או כוכבת הפורנו בסרטון שרץ בוואטסאפ.
רק שהחלומות הללו חדרו גם לאיברי האישה המוצנעים ביותר. השלמות, חייבת להיות גם שם. לא מדובר רק בעיצוב השיער או בהסרתו, אלא בהתערבות כירורגית של ממש. משמע? עיצוב, הצרה, והזרקות שונות כדי לשנות את המבנה האנטומי של איברי המין. התופעה מסתבר חוצה גילאים – הן יכולות להיות צעירות, בוגרות ומבוגרות מאוד, נשואות, גרושות או רווקות והתופעה גם חוצה מגזרים – הן יכולות להיות חילוניות, דתיות או מהמגזר הערבי. מצב כלכלי טוב או לא. זה לא משנה – הן רוצות לנתח את איברי המין, המוצנעים ביותר.
המנתח הפלסטי ד"ר אייל שפירא אומר שמדובר בפרדוקס אינסופי: "מצד אחד מצופה מאישה להתקדם ולהתפתח, נשים פועלות לשוויון בכל העולם. ומצד שני גם גברים וגם נשים מתנהלים עדיין מתוך סטיגמות, אמוציות תרבותיות, מיתוסים, והבניות חברתיות שאינם עולים בקנה אחד עם המציאות המשתנה."
ההוכחה? ידיהן העמוסות של המנתחים הפלסטיים בניתוחי איברי מין נשיים בעיקר. מכונים שעוסקים רק בזה נפתחו, ופלסטיקאים כמו גם גניקולוגים מוצאים בזה פרנסה רבה. ד"ר שפירא מוצא הסבר לפריחה הזו בניתוחים אסטטים וגינליים בפורנוגרפיה: "הסרטים הפורנוגרפיים הזמינים, דרישות גברים שלעיתים דורשים את זה, וביטחון עצמי מיני נמוך או חסר מביאים את הנשים יום יום לחדרי הניתוחים."
שרון אורשלימי, דוקטורנטית לניהול מערכות בריאות, מחנכת למיניות וחוקרת בריאות מינית של נשים, מסכימה עם האבחנה ומוסיפה פן אחר: "ברגע שהפורנו נכנס למיינסטרים והפותות מגולחות אז פתאום יש נקודה להשוואה. פתאום אנחנו רואות פותות מהודקות, חלקות, אני רואה את עצמי ואת האחרות וזה שלח נשים ונערות רבות לייצר לעצמן דימוי גוף וגנילי וזה לא שונה מכל הנושא של דימוי גוף בכללי או ממיתוס היופי של שדיים או אף, יש כאלו שהפרטנרים מעירים להן, יש כאלה ש'בוחרות' כדי לעלות את הדימוי של עצמן, סרט דוקומנטרי בריטי הוקדש לנושא'. כמחנכת למיניות תמיד נחנך לרצוי אבל נכיר במצוי – אם מישהי מרגישה שהביטחון עצמי שלה נרמס כי יש לה אי סימטריה בפות, כפמיניסטית אני לא אשפוט אותה אבל אנסה לחנך לקבלה עצמית. "
צריך להזכיר, הפלסטיקה הווגינלית התחילה מסיבות רפואיות ואחת מהן היא שפתיים ארוכות שמפריעות לתפקיד יום יומי- לישיבה או ללבישת מכנסיים, עוד לפני שמדברים על ביטחון עצמי. הניתוחים הללו נדרשו גם במקרים של צניחת רחם ובריחת שתן. זה הסיפור של מיכל (שם בדוי), צעירה שכבר כשהייתה בת 10 חדלה ללבוש בגד ים בגלל התגובות של הסביבה. באחד הימים כשכל בני כתתה הלכו לראשונה באותה השנה לבריכה, השמחה הייתה גדולה. אלה שאז, כשיצאה מהמים ובגד הים השלם שלה נדבק לגופה, שמעה צחקוקים משני חברים מכיתתה. הם הביטו בה נבוכים, מצחקקים והלכו. בתחילה לא הבינה מה מצחיק. עד שחברה לכיתה שאלה אותה למה איבר המין שלה נראה כמו שתי ביצים של בנים. "התחלתי לבדוק ציורים של איברי מין באינטרנט. הסתגרתי, הרגשתי פגומה. התרחקתי מבנים. לא נענתי לחיזורי נערים. חקר אברי המין הנשיים הפכו לאובססיה יום יומית. עד שבגיל 14 נתקלתי במאמר על ניתוחי אברי מין. התעמקתי. בגיל 17, כשרוב חברותיי התעמקו בניתחוי חזה או אף, אני רציתי ניתוח פלסטי באיבר המין. כששיתפתי את אמא שלי, היא הודתה שגם שלה כזה ושירשתי את זה ממנה. רק שלה זה לא הפריעה. כי בזמנים שלה, זה לא היה עניין. אני סבלתי. אני אומנם יותר משנה אחרי, אבל עוד לא משוחררת לגמרי. יש לי חבר, אבל לא שיתפתי אותו בסוד שלי. בראש עדיין מצלצל צחוק הילדים"
בקהילות סגורות ושמרניות כמו גם במגזר הערבי, הניתוחים השכיחים ביותר, הם שיחזור קרום הבתולין. הסיבות מובנות. במגזרים האלה שחוסר השוויון בהן מושרש, ושלטון הפטריארכיה מובהק, צריכה אישה להיות בתולה ערב נשואיה. ניתוחי שיחזור קרום בתולין היו בעצם סוג של הצלת חיים לנשים צעירות בקהילות האלה שאחרת היו נרצחות או מודרות. כלל לא חשוב עם כמה נשים הבעל לעתיד שכב, האישה שתהיה אישתו, חייבת להיות הבתולה מריה.
אבל לא פעם נדמה שהתכתיב החברתי, זה שמכתיבים הגברים, הוא זה ששולח נשים לניתוחים האלה. הן יכולות להיות בכירות במשק, או עקרות בית, כשזה מגיע למיניות? הן משילות את כל הקידמה מעליהן, המאבק לשוויון זכויות או הזכות לבחור, ונכנעות לדרישות הגברים. הסיפור של יולי, גרושה ואם ל-4 ילדים בת 38 מדגיש את זה: "הכל התחיל כשיצאתי לראשונה לדייטים אחרי הגירושים. הייתי עם חששות, ביטחון עצמי לא משהו. אחרי הכל מי ירצה לצאת עם גרושה ואם לארבעה? אבל קפצתי לבריכה. בפגישה השלישית שלי עם בחור נחמד, בן 45 אב לשלושה, פגישה שהייתה פתוחה, כיאה לאנשים בוגרים, דיברנו על הנישואים, האכזבות, התקוות ומה לא. ואז משום מקום נחתה השאלה הזאת 'תגידי ההריונות לא הרסו לך את העניינים למטה?' הייתי בשוק. 'מה זאת אומרת?' שאלתי בתמימות, והוא הוסיף 'איך זה נראה? רחב מידי? את מסתכלת?' הייתי בהלם. מעולם לא ייחסתי לעניין הזה מחשבה, או תשומת לב. הוא הוסיף וסיפר איזה שמות לדבריו עשו הלידות לאישתו, וכמה זה הפריע לו. כאן הבנתי, שזה הדייט האחרון שלנו."
אבל זה לא סוף הסיפור של יולי.
כאן המקום להעיר הערת כותבת. הגברים? רובם המכריע לא דומים לאפולו. גופם לא חטוב ומסוקס. כרס משתפלת, או ישבן נבול, שמנים או רזים. ועדיין הם מצפים שבת הזוג שלהם למיטה תעמוד בסטנדרטים בלתי אפשריים ואת זה אין לקבל. יש מי שיגידו שזו 'זכותן לבחור' גם בזה אבל התחושה היא שהבחירה הזו נכפתה עליהן. בין אם על ידי הגברים או על ידי הבניה חברתית שגברים עצמם יצרו. .