מחאת הפוטושופ 2.0 : ידועניות, היד שמרטשת את התמונה היא שלכן

אחת לכמה זמן עניין הפוטושופ שב לכותרות. הדמויות מתחלפות, המילים אותן מילים, אך הלקח עצמו אינו נלמד. לפעמים אני באמת שואלת את עצמי – יש עוד מישהו בעולם שב2021, בואכה 22, עדיין מאמין שיש במדיה שלנו תמונות לא מפולטרות?

הפעם זה התחיל לצוף ברשתות החברתיות (קצת 'גדי בחלב אימו' אם תשאלו אותי). 'פינות פוטושופ' שמטרתן להוציא מהארון את משתמשי הפוטושופ החלו לצוץ אצל בלוגרים, ואפילו אחת תפסה מקום קבע בעמוד של כתב הבידור ערן סויסה. לפני כמה ימים הוא העלה פוסט שמסביר קצת את ההיגיון הדי מובן מאליו מאחורי הפינה, את ההשפעה הישירה על הקהל של אותן סלביות מפולטרות, והדגיש כי לא מדובר בפינת 'שייד' קלאסית, כי הדמויות שמככבות בה הן לא העיקר, אלא האקט עצמו הוא שבעייתי.

לדברים שלו הגיבו הרבה נשות A ליסט, כאלה שככל הנראה גם משתמשות בפוטושופ בעצמן. בין התגובות אפשר למצוא את מאיה ורטהיימר שצידדה בסויסה וטענה ש"זה גורם לנו להרגיש שהפגמים שלנו הם לא טובים". מיד אחריה הגיבה עדן פינס כנגד סויסה וטענה שמדובר בהקטנה, השפלה וסיקור שהוא בחזקת 'רכוש הציבור' עבור אותן נשים שמככבות בפינה שלו. קרן שחם הוסיפה את החידוד שזאת לא השפלה כי הוא עיתונאי שסך הכול מביא עובדות מהשטח.

אין ספק שמדובר בנושא טעון ונפיץ. יש הרבה מה לומר על הפינות האלו, ההצדקה שלהן, האקט עצמו. ואפילו לא דיברנו על זה שמי שכבבות בו הן רק נשים למרות שיש כמה וכמה כוכבנים שמפלטרים בעצמם. אבל הבעיה כאן נמצאת בין השורות, והיא לווא דווקא האקט עצמו אלא יותר האחריות האישית ושיקול הדעת של מי שמבצעים ומבצעות אותו.

אין צורך להסביר את הנזק של עולם הפילטר. ידוע לכל כי מדובר באקט שמייצר עבור נשים וגברים, נערים ונערות מודל יופי לא אמיתי ובלתי אפשרי. ריטוש תמונות הוא גורם ישיר לפיתוח הפרעות אכילה ובעיות דימוי גוף בקרב האוכלוסייה כולה, זאת עובדה בשטח שידוע לכלל. ילדות, נערות ונשים לא לובשות בגדי ים, לא מעידות על עצמן שהן יפות, נמנעות מפעילויות שיש בהן כדי למקד תשומת לב למראה שלהן. נוח לנו לדבר על אקט הריטוש כעל איזשהו אקט שהוא חלק מתעשייה, שהוא חלק מהדי אן איי של עולם הדוגמנות, ושהדמויות המפולטרות הן לא יותר מקורבן של הנסיבות. אני לא חושבת שזאת האמת.

עולם הפוטושופ והפילטרים כבר מזמן אינו נחלתם של שלטי חוצות או קמפיינים מפוצצים, הוא קיים כמעט בכל עמוד ועמוד באינסטגרם, וככל שמספר העוקבים עולה כך עולה כמות התיקונים. כל מי שלוקח חלק בהצרת ההיקפים הווירטואלית הזאת בעמוד הפרטי שלו כבר לא עושה את זה במסגרת העבודה ומי שמעלה תמונות מפולטרות לפיד שלה היא כבר לא רק הפרצוף שמצטלם, היא היד שמרטשת.

כשידוע ומובן לכל שריטוש תמונות, יצירת דמויות רזות עד כדי חולי, וטשטוש פגמים הם הגורם הישיר והמשפיע ביותר על בעיות דימוי גוף- לרטש את התמונות של עצמך לפני שאת מעלה אותן זה להיות בצד הלא נכון מוסרית. על אחת כמה וכמה כשקהל היעד שלך גדול ובגילאים פגיעים יותר. במציאות שבה אפילו חברות אופנה גדולות החליטו להפסיק עם ריטוש התמונות זה אפילו קל יותר לקחת את ההחלטה הנכונה. ובעידן בו דוגמניות ודוגמנים רבים נדרשים להיות הרבה מעבר למושא לצילום, כבר אין מקום לקבל בסלחנות יתרה אקטים פוגעניים כלפי החברה.

בפרשת שי אביטל ציפינו מהדוגמניות שלו לנקוט עמדה, להיות חלק פעיל במחאה נגדו. ציפינו לשיקול הדעת שלהן, ציפינו מהן לעשות את הדבר הנכון והמוסרי. אז מדוע כשזה מגיע לנושא חברתי אחר אך נפיץ וחשוב באותה המידה, אנחנו מנתקים את הדמויות המופלטרות מאקט הריטוש עצמו? ידועניות מופלטרות הן כבר מזמן לא רק 'הפרצוף מאחורי התעשייה', שאפשר להסיר ממנו את האחריות ולשימה בידיהן של חברות אופנה, צלמים ואחרים בתעשייה. ברגע שהן לוקחות חלק פעיל בהעברת המסרים הלקויים האלו הן תורמות באופן מודע, אישי ויזום לכל אותן בעיות דימוי גוף שיש בחברה שלנו. הן לא קורבן של הנסיבות, הן חלק מהבעיה.

מאיה ורטהיימרעדן פינסערן סויסה