מערכת היחסים האלימה שאנחנו לא מצליחות להיפרד ממנה

גם אני הייתי במערכת יחסים אלימה. ותני לי להגיד לך משהו – גם את בכזאת עכשיו. כן, מערכת יחסים של ממש, מערכת יחסים של שנים. הוא תמיד לצידך בטוב או ברע, כשאת רוצה לחגוג וכשאת עצובה. הוא רואה איתך טלוויזיה על הספה, נמצא שם בשעות הקטנות של הלילה כשאת צריכה נחמה, ודואג שלעולם לא תרגישי בודדה.

הוא לא חתיך ואין לו עיניים כחולות אבל הוא גם לא דמיוני, להיפך, הוא נוכח מאוד. הוא מלווה אותך כל היום במחשבות, ברגשות ובתחושות. הוא המחשבה הראשונה איתה את קמה בבוקר, והאחרונה לפני שאת הולכת לישון. הוא גורם לך לאהוב אותו יותר מכל דבר אחר. את מוכרת עבורו את הגוף שלך את החלומות שלך, השאיפות שלך ואת מה שאת רוצה באמת.

הוא לא שמע על ה- me too ולא על פמיניזם. הוא שולט בך, גורם לך לשנוא אותו והגרוע מכל – הוא גורם לך לשנוא את עצמך. את לא יכולה איתו ולא יכולה בלעדיו. את מנסה לעצור את עצמך, להיפרד, להימנע אבל מהר מאוד את נשברת והכל מתחיל מהתחלה. פה אין סטטיסטיקה וגם לא מספרים, זאת מערכת היחסים הארוכה ביותר שתהיה לך בחיים. מהיום שנולדת ועד היום שבו תלכי את מנהלת עם האוכל מערכת יחסים.

אם זה היה גבר כנראה שכבר מזמן היית חותכת – מעיפה, נפרדת או מתגרשת. אז למה עם האוכל את עדיין נלחמת? כל מי שסובלת מבולמוסים ואכילה ללא שליטה מכירה את התחושה שמציפה כשהיד נשלחת מבלי יכולת לעצור, מבלי שום זכות בחירה.  מישהו אחר החליט עכשיו במקומי, זה רק נראה מבחוץ שזאת אני עושה את זה אבל לא מבפנים. באותם רגעים לא הייתי שם בכלל, זה היה ממש נגד רצוני.

אוכל יש כל יום, כל הזמן. אנחנו לא נפסיק לאכול לעולם. מערכת יחסים אלימה עם האוכל מתקיימת בגלל המטענים הרגשיים המקושרים אצלך לאכילה – המנגנונים שפועלים בתוכך בצורה בלתי מודעת  ומניעים אותך לאכילה ללא שליטה. עבורי, הדבר המשמעותי ביותר הוא היום שבו לקחתי את המושכות לידיים וקיבלתי את היכולת לבחור. וביננו, מה בסך הכל אנחנו רוצות? לאכול כשאנחנו רעבות?  להרגיש טוב יותר, קלילות יותר, להרגיש משוחררות? כשאת מנהלת את האוכל את בבחירה. את חופשיה.

הדרך לשלום עם עצמך ועם האוכל עוברת דרך הכרה במאזן הכוחות בינכם ובהבנה שאלו יחסים של ממש הדורשים השקעה, הבנה ואהבה. הכרה מדויקת של דפוסי החשיבה שלנו והאופן שבו אנחנו תופסות את האוכל מקנה לנו את זכות הבחירה. זאת לא שאלה של האם לאכול או לא, וכמה ומתי. זה להיות בבחירה כל יום, כל הזמן. גם בפעמים שבהן אכלתי אולי יותר ממה שהגוף שלי היה צריך או שאולי האוכל לא היה מזין כל כך, זאת הייתה בחירה שלי. אני בחרתי, אני רציתי. הייתי במודעות. הייתי שם.

נעמה פולק היא מנהלת קבוצת הפייסבוק רזה בראש

בולמוסי אוכלרזה בראש