חוק הפוטושופ: רזון הוא לא מחלה. אנורקסיה כן

בחודש מרץ האחרון הועבר חוק בכנסת האוסר על העסקת דוגמניות בתת משקל (תת משקל מתייחס לאנשים שמדד ה-BMI שלהם נמוך מ-18.5) בקמפיינים בישראל, ומחייב את משרדי הפרסום לציין על גבי מודעות (לפחות 7% מגודלן) כי הדוגמניות המופיעות במודעה עברו הצרת היקפים באמצעות תכנת מחשב גרפית כמו פוטושופ. החוק ייכנס לתוקף ב-1 בינואר 2013.

עוד ב-Onlife:

השבוע הופץ מכתב מטעם המרכז הישראלי לשינוי הרגלי אכילה למשרדי פרסום ויחסי ציבור. המרכז נרתם לעזרתו של משרד התמ"ת ושם לעצמו למטרה לסייע באכיפתו של החוק. "עשר שנים של ניסיון, שנתמכות ע"י מחקרים קליניים – פיזיולוגיים ופסיכולוגיים – הביאו אותנו למסקנה המובהקת של הקשר שבין מודלים נשיים בעולם המדיה לבין מגפת הפרעות האכילה ואנו משוכנעים כי בדרך זו נוכל להציל ממוות מאות בנות נוער בכל שנה" כתבה איריס פנחס, יו"ר העמותה, והוסיפה "ברצוננו להסב את תשומת ליבכם לעובדה כי הקמפיינים שאתם מצלמים עכשיו ובקרוב, צריכים לעמוד במגבלות החוק. כמו כן, החוק מחייב גם את המפרסמים מחו"ל לעמוד בסטנדרטים החדשים".

המכתב גרר אחריו שלל תגובות זועמות של משרדי יח"צ, בעיקר בגלל שמשרד התמ"ת לא באמת יכול לאכוף את החוק או לנקוט בצעדים משפטיים כלפי המפירים אותו, כיוון שמדובר בחוק אזרחי, ולתמ"ת אין כל סמכויות לגביו. כך גם לגבי המרכז הישראלי לשינוי הרגלי אכילה, ולכן היו שהרימו גבה על שליחת מכתב האזהרה המיותר.

גנטיקה או הרעבה: חצי החוק הראשון

הבעיה הגדולה בחוק טמונה בחציו הראשון האוסר על העסקת דוגמניות בתת משקל, כאמור, מתחת ל-BMI של 18.5. אז איפה הבעיה? בעובדה שתת משקל יכול להיגרם לא רק ממחסור ומניעת מזון או אפילו מחלה מסויימת, אלא גם לעבור בתורשה.

אז גם אם רוב הדוגמניות בעלות הפרעת אכילה כזו או אחרת (כמו רוב הנשים בעולם), עדיין יש דוגמניות שרזות בצורה בולטת בזכות הגנטיקה, ואל נא נשכח אותן.

רותם סלע מדגמנת לוצ'י. רזה וטוב לה

צילום: אלון שפרנסקי

בנוסף, נדמה כי "חוק הפוטושופ" נעשה בחטף, ברגע קט של רצון לכותרת בעיתון. אחרת היו טורחים לבדוק, לחקור ולהעלות על הכתב הצעת חוק שתאסור השתתפות של נשים לא בריאות, ולא איסור גורף של דוגמניות. אל לנו לאפשר לחוק לגרום הדרה ושנאה כלפי נשים רזות בדיוק כשם שאל לנו לגרום להדרה ושנאה של נשים שמנות. עלינו לכבד כל אישה, בכל משקל, ולדרוש בהצעות חוק מסוג זה, הקפדה על בריאות בלבד.

הוגי החוק יכלו לחייב משרדי פרסום ויח"צ בבדיקות מסויימות אצל רופא או הוכחה כזו או אחרת של מצבה הבריאותי של הדוגמנית. אבל ליצור הגדרה כה כוללת ולפגוע בזדון בפרנסה של נשים בריאות – זו פשוט חוצפה.

הצרת היקפים לא ריאלית: חצי החוק השני

החצי השני של החוק מחייב את משרדי הפרסום לציין על גבי מודעות כי דוגמניות המופיעות בהן עברו הצרת היקפים באמצעות תכנת מחשב גרפית. עכשיו, זו הצעת חוק נהדרת. שהרי לא מדובר על ריטוש כתמים או חצ'קונים בפוטושופ, אלא על הצרת היקפים של נשים רזות מטבען, לכדי למימדים בלתי היגיוניים.

החלק הזה בחוק בהחלט נוגע בנקודה הרגישה, זו שגורמת לנשים רבות לחלות (בין אם בהרעבה עצמית, במחלות כמו בולמיה, אנורקסיה ועוד). אין כל סיבה בעולם, שמשרדי הפרסום ייקחו דוגמנית יפהפיה, כדוגמת מירי בוהדנה, שעובדת קשה בחדר כושר כדי לשמור על נתוני גופה הדקים, יצלמו אותה בזוויות הכי מחמיאות ואז, כאילו כל זה לא מספיק, גם יצרו את היקפיה למימדים לא הגיוניים.

מדוע הם מרגישים צורך להצר את גזרתה? למה הנערה שמדפדפת בעיתון לא יכולה לראות את ממדי גופה האמיתיים? מדוע היא צריכה לראות תמונה שקרית ולחשוב לשם עליה לשאוף?

בדיוק בגלל ההגזמה המרוטשת הזו, נערות רבות נופלות בפח של המודל הבלתי אפשרי לחיקוי, ומפתחות הפרעות אכילה. האשליה הלא מציאותית הזו, הופכת עיוותים לפנטזיה ולמושא חלומה של כל נערה מתבגרת. ואגב, לא מדובר רק בנערות. כשנשים אחרי לידה רואות את מירי בוהדנה, כפי שמציגים אותה לראווה, אחרי שלוש לידות, איך הן אמורות להתמודד עם הקילוגרמים העודפים שלא הצליחו להשיל בעקבות הלידה הראשונה שלהן?

מנפלאות הפוטושופ

מודל יופי בעייתי

הבעיה הגדולה נעוצה בעובדה שמודל היופי השיל הרבה קילוגרמים בשני העשורים האחרונים ומעניק לנערות ונשים דמויות "רזות מדי" לחיקוי. בעוד שבעבר מרילין מונרו נחשבה לאייקון, כיום דוגמניות כמו קייט מוס, או רותם סלע מאיישות את המשבצת, ולטענות העמותה ויוזמי החוק, גורמות לנערות לחלות באנורקסיה. האמנם?

עולם הפרסום והאופנה אימץ מודלי יופי רזים מאוד בעשורים האחרונים, וכל נערה ואישה שואפות להתאים עצמן למודלי היופי. אפילו הדוגמניות "השמנות" רזו פלאים לאחר שקיבלו קמפיינים מעידה על הבעיה.

מוסכמות חברתיות ואידיאלי יופי מוכתבים ע"י עולם האופנה שמתכתב עם עולם הפרסום. אבל יש אשליה ויש אשליה. כמו שמספרת מלי לוי בפרסומת בה היא משתתפת: מהמודעות והפרסומות נדמה כי אישה היא סופר וומן. היא יכולה לטפל בבעל, בילדים ובבית, תוך כדי שהיא אשת קריירה, והכל כאשר היא סופר רזה, לבושה היטב עם שיער מושלם ואיפור מלא, והכל כמובן כאשר היא מדדה בקלילות על עקבים.

סרטון הפרסומת של מלי לוי:

מודל האישה המושלמת כה תלוש מהמציאות, עד שהוא גורם לנשים לפגוע בעצמן ובבריאותן. תרצו או לא תרצו, ידועניות שמצטלמות לקמפיינים הן מודל לחיקוי.

ואם אישה רואה את מירי בוהדנה בפרסומת, כאשר היא נראית רזה מאוד (הרבה יותר ממה שהיא באמת), והצרכנית מבינה שבוהדנה עברה שלוש לידות, מתחזקת בית, זוגיות וקריירה, ועדיין מצליחה להיראות כמו בפרסומת, היא תחוש נחיתות גופנית ועלולה להיכנס למשטר הרעבה מטורף שיפגע בה ובבריאותה. רק כי היא חושבת שיש נשים שכן מצליחות לתמרן בין הכל תוך כדי הידוס על עקבים וליקוק חסה.

בגלל זה סימון תמונות שהיקפי הדוגמנית בהן רוטשו הוא החשוב מכל. ההערה הקטנה לכאורה, שמציינת את השקר היחצ"ני, יכולה לגרום לנשים להבין שאין דבר כזה באמת נשים מושלמות, ופוטושופ לא באמת קיים בחיי היום יום.

 

מירי בוהדנה יפהפיה – אז למה לרטש? צילום יח"צ

 

הפתרון: חינוך מתחיל בבית

דרך נוספת להתמודדות עם בעיות דימוי עצמי היא החינוך. והוא מתחיל בבית. מעבר להוספת העדכון על הפוטושופ, חשוב שכל נערה תלמד מוקדם ככל האפשר על קבלה עצמית, על אהבה עצמית ועל ההבדלים שבין המציאות לעולם הפרסום. רק נערה שמקבלת את גופה תשמור על עצמה ועל בריאותה.

ראוי שגם בתי ספר ידברו על הנושאים האלה בצורה מסודרת, ילמדו על ההבדלים שבין עולם הפרסום לבין המציאות, ואולי אז, נערות צעירות יבינו שאין סיבה לשאוף לשלמות הגופנית שרואים על שלטי החוצות.