לנשים שמנות יש דימוי שלילי אוטומטי

"מעל הכל, זה סיפור על הערכה עצמית של אישה", מספרת השחקנית ויוצרת התיאטרון לילך בירט (31), יוצרת הצגת היחיד הנשית האינטימית "גם לי יש אומן בבית", על יצירתה הנבנית משלל רגעים, אנקדוטות, פלאשבקים ודמיונות, המרכיבים הצגת יחיד מפתיעה ומרשימה. ההצגה המערבת בין קווים אוטוביוגרפיים והשראה מהמציאות הקרובה, הועלתה לאחרונה במסגרת פסטיבל זרקור, מרתון הצגות יחיד של נשים בתיאטרון הסימטה ביפו. היא גם צפויה לעלות פעמים נוספות, לאחר פגרה קצרה.

ההצגה הנעה בין זמנים ודמויות שונים לכל אורכה, תוך כדי שהיא שומרת בהצלחה על עניין הצופה, אינה מאבדת מומנטום לשנייה ומרגשת מאוד ברגעים אחדים. השלד לעלילה הוא ביקורה של אישה צעירה ושמנה במרתף המשמש ציירים, אליו היא מגיעה על תקן המודל לציור שלהם. לאורך ההצגה, בעודה מדברת אל הציירים-קהל, היא חווה מחדש ולא בהכרח באופן ליניארי רגעי מפתח, מתקופות הילדות, הנעורים והבגרות, שמאפשרים לצופים להשלים לבדם את הפערים בין המידע הגלוי והמוכמן, ולה עצמה להתפשט ולא רק ממלבושיה.

אבולוציה של דימוי עצמי

"גם לי יש אומן בבית" נולדה ממונולוג שהחלה בירט לכתוב כשהייתה בשנתה השנייה בבית הספר למשחק ואמנויות הבמה "גודמן" שבנגב, לתחרות מונולוגים בנושאים חברתיים, כסיפור שעסק בגלגולו הראשון דווקא באישה מוכה. "היו המון תגובות למונולוג, החלטתי שזה משהו שצריך לא להשאר במגירה והתחלתי לשרבט הצגת יחיד על בסיס זה. אני כותבת מגיל צעיר מאוד, גיל 12, אבל לא ידעתי איך לכתוב בצורה מקצועית והייתי צריכה גם במאי להצגה, אז התחלתי בחיפושים".

הקשר בין לילך ובין הבמאי ליאור גרטי, החתום כיוצר לצדה על התוצאה הסופית המוצגת כיום, נולד בעקבות צילומים לסרט בו לקחה חלק. "כבר בפגישה הראשונה איתו התחלנו בעצם לעבוד ולגבש רעיונות. אחרי תקופת עבודה ערכנו פרזנטציה לפסטיבל "מרכז הבמה", במסגרת פסטיבל ישראל. שם בעצם הייתה הבכורה של ההצגה בשנה שעברה. בפרזנטציה אחרת שערכנו עבור קרן רבינוביץ', המליצה עלינו עירית פוגל לעירית פרנק, שתאמץ אותנו לתיאטרון הסימטה, ואנחנו איתם כבר שנה"

לאורך ההצגה הקצרה נוצר מתח מתבקש סביב השאלה, עד כמה רחוק תגיע החשיפה מבחינה רגשית –  אך גם מבחינה פיזית. "כשכתבתי את המונולוג בשנה ב', הכוונה הייתה עירום מלא. ראיתי בדמיון את הסימנים הכחולים האלה על הגוף של הדמות הזו, משהו שלמזלי לא עברתי בעצמי, אבל לקחתי כסמל להתעללות נפשית שאת עוברת עם השנים", מסבירה בירט.

בין החוויות הקשות המופיעות או נרמזות בעלילה יש כאלו שבירט חוותה עצמה, אחרות היא מכירה מקרוב. בכמה מהסצנות היותר קשות בהצגה מוצגת מערכת יחסים מורכבת עם דמות האם, לצד סיפור אהבה, ואוסף של רגעים קטנים נוספים שמייצרים אינטימיות כה גדולה, שקל לחשוב שמדובר בסיפור אמיתי. "ההצגה הזו היא לא אוטוביוגרפיה של לילך בירט, אבל היא נמצאת ומכירה כל פינה בסיפור", מבהירה לילך. "תוך כדי עבודה עם ליאור צפו זכרונות, מחשבות, דאגות לגבי העתיד, בחינה של איך הדימוי העצמי שלי השתנה לאורך הדרך הזו של התבגרות, צבא, בגרות", היא מספרת, "לא הכל קרה לי אחד לאחד אבל כל הסצנות והדמויות בסיפור הזה הן דימוי לדברים שכן עברתי".

בירט, ילידת בת ים, היא ילדה שלישית מבין ארבע אחיות, שפנתה ללימודי משחק לאחר ששימשה מורה חיילת – אפיזודה המאוזכרת גם כן באחת הסצנות המשעשעות בהצגה. כילדה היא מעידה שתמיד חלמה ללכת ללמוד משחק, "מאז כיתה ה' כשהגיעו אלינו מטעם קרן קרב מורים לתאטרון. חיינו אז תקופה בקרוואנים והמצב הכלכלי לא איפשר אפילו לחשוב על ללכת ללמוד משחק בעתיד, אבל בסופו של דבר עשיתי את זה. עזבתי הכל, התקבלתי למכינה אצל יורם לווינשטיין ואחרי זה הלכתי ללמוד משחק שלוש שנים". מאז, בין היתר, שיחקה בירט במגוון תפקידים, כולל בתפקיד הראשי בהצגה "שמנה" מאת ניל לביוט, שעלתה בעבר עם עירית קפלן בקאמרי, והועלתה מחדש על ידי תלמידי גודמן בארץ ובחו"ל.

מתחת לשכבות הבגדים והרגש

ככל שבת דמותה של לילך מורידה מעליה את שכבות הבגדים בהצגה, נראה כי הדמות שמתחילה את דרכה כמאוד עצורה הולכת ונעשית פרועה יותר, כולל סצנת פנטזיה כחיילת שבוזה, המרססת את כל סביבותיה. "בהתחלה אני נכנסת ואומרת שלום ומרגישה שכאילו לא מתייחסים אליי, זוהי בעצם גם תגובת הקהל. בפעם השנייה כשאני שואלת – הרבה פעמים באמת עונים לי. איכשהו הסיטואציה שיצרנו מייצרת אווירה מאוד מאוד אינטימית,  וזה גורם להשתחררות של הדמות להרגיש טבעית יותר גם כן", מספרת לילך.

"כשאת כותבת מונולוג, ועל אחת כמה וכמה מונודרמה, זו לא ספת הפסיכולוג. יש הרי משהו שבאת להגיד כיוצרת ומבחינתי כשאני פונה לקהל כאל "ציירים", אם מסתכלים קצת יותר לעומק אז כולנו, גם ברחוב, 'מציירים' אחד את השני בדרך שהכי נוחה וקלה לנו. הפרטנרים שלנו, החברים שלנו, אפילו אנשים שאנחנו פוגשים לראשונה, יש דימוי אוטומטי שאנחנו מחברים אליהם, בדיוק כמו ברגע שאנחנו רואים אישה שמנה".

בירט מתכננת להמשיך ולרוץ עם ההצגה בתיאטרון הסימטה ביפו, מול קהלים מגוונים. "ערכנו לאחרונה הצגות לחבר'ה צעירים בני 14-16, שהזדהו והבינו לא פחות, יצאו מאוד נרגשים וגרמו לי להבין שקהל היעד של ההצגה רחב יותר מרק נשים או דיאטניות למשל שהתעניינו עקב הנושא", היא מספרת. "זה סיפור שמדבר לכל מי שהוא שונה או חריג, או מוגדר כזה על ידי אחרים. אולי אם הייתי רואה הצגה כזו כשהייתי קטנה, הייתי גדלה כשאני חושבת על עצמי דברים שונים. כנראה שבכל זאת הייתי צריכה לעבור את התהליך הזה, כדי להיות מסוגלת לכתוב את ההצגה".

*לעדכונים לגבי מועדי הצגות קרבות בעמוד הפייסבוק של "גם לי יש אומן בבית" לחצו כאן