עוד לא בת 10 וכבר בדיאטה

מחקר חדש מטעם ארגון "common sense" חושף כי 80 אחוזים מהילדות מתחת לגיל 10 בארה"ב ניסו לעשות דיאטה – נתון בלתי נתפס, וכזה שאי אפשר להתעלם ממנו. נתון שאומר שילדות קטנות עסוקות במשקל שלהן, חוששות ממה שהן אוכלות, מוטרדות ממראה הגוף שלהן ועושות צעדים אקטיביים כדי להיות רזות יותר. אם הנתון הזה לא מזעזע מספיק, ואולי הציניקניות אפילו תפטורנה אותו כלאחר יד בכך שבימינו גיל ההתבגרות מגיע בגיל צעיר יותר, אז מספרים לנו שיותר מחצי מהילדות ויותר משליש מהילדים בגילאי 6-8 היו רוצים/ות להיות רזים/ות יותר.

זו תמימות לשאול "מאיפה הילדות שלנו מקבלות את הדברים האלו?" – כי התשובה היא פשוטה – מכל מקום. בערוץ הופ ובייבי הילדות רזות, הדמויות המצויירות רזות והנשים כולן, אבל כולן, רזות. אפילו ייצורים פרוותיים, או דינוזאורים מסוגים שונים, מסוגלים לשקף אידיאלים נשיים – שהרי אם איזה מפיק החליט שהן נשים, אז יהיה להן פפיון ורוד, ריסים ארוכים, וסילואט נשי. מה הקשר בין ריסים ופפיון לדינוזאור? רק להם התשובות.

כולנו כבר מדקלמות כמה הבובות, כמו ברבי בראץ ודומותיהן, לא מזכירות נשים אמיתיות בכלל; דיסני, בבת עינינו כילדות, מראה נערות צעירות עם גוף שהוא לא אמיתי בשום צורה

אבל האם אנחנו מקדישות מחשבה לבובות של הבנים? בניגוד לכותרות  המחקר שם במוקד לא רק בנות, אלא גם בנים צעירים. בשנים האחרונות בנים וגברים נכנסו לתוך דרישות המראה הבלתי אפשריות שמצופות מנשים. הצעצועים הכי פופולריים לבנים הם דמויות אקשן של גברים מנופחים, חיילים וגיבורי על שמעמידים סטנדרט שמיטב הבאדי-בילדרים לא יכולים להגיע אליו.

והאמת היא שהאשמה טמונה לא רק בתקשורת, ובחברה, ובגורמים חיצוניים  – אלא גם בנו עצמנו. ילדים וילדות בגילאי 5-8 שהאמהות שלהן לא מרוצות מהמראה שלהם ומהגוף שלהם נוטים יותר לחוסר שביעות רצון מהגוף הפרטי שלהם. לא יכול להיות שנהיה מופתעות שהילדות שלנו רואות איך אנחנו מתייחסות לגוף שלנו ולא יהיו מושפעות, אם מדברים על מודלים חיקוי, זה משהו שצריך להתחיל גם בבית.

ארה"ב הגדירה את השמנת היתר במשהו שיש "להיאבק בו" (לא מפתיע, בהתחשב בכך שאחד מתוך שלושה אמריקאים סובל מהשמנת יתר חריפה). כפועל יוצא, קמפיינים נגד השמנה נפוצים שם מאוד. המחקר חשף, אולם, כי גם הילדות והילדים מושפעים מהקמפיינים הללו. עושה רושם שבקידוש המלחמה בהשמנה שכחו את תופעות הלוואי של המלחמה הזו, ואת המגפה המקבילה של דימוי גוף מעוות, ביטחון עצמי נמוך, והנגזרות הפתולוגיות שלהם – אנורקסיה, בולמיה, אכילה רגשית, והקשת של הפרעות אכילה. ורק נזכיר, שלא מדובר פה רק בארה"ב. גם בישראל ראינו, רק לפני שנה, קמפיין מביש ופוגע נגד השמנה בקרב ילדים. אנשים במשקל עודף סובלים וסובלות מבריונות, הטרדות ומתקשים למצוא עבודה או להתקדם בזו שיש להם, ילדים וילדות במשקל עודף פגיעים אפילו יותר. אז שוב אשאל, איך אנחנו מתפלאות כשהם כל כך רוצים להיות רזים? כל החברה מגוייסת למאבק בהשמנה, ובעיקר למאבק נגד שמנים במקום למאבק בסטריאוטיפים שאנחנו מחזיקים נגד שמנים והשמנה ולמאבק לדימוי גוף בריא, מאושר וכזה שמגיע בכל הצורות.

אחת מחברותיי היא מורה בכיתות ג-ד בבית ספר יסודי במרכז. סיפרתי לה על המחקר הזה ושמעתי ממנה את הסיפור הבא: בשבוע שעבר היא נסעה עם הכיתה שלה לטיול בצפון. לסיום הטיול קיבלו כל הילדים והילדות גלידה. כשהיא שאלה את אחת הילדות אם היא תרצה מנה נוספת, הילדה הסתכלה עליה בזעזוע ואמרה "יש בזה המון קלוריות, אני אשלם על זה אחר כך". אחד הבנים שישב לידה ענה לה ואמר "אני לא חושב שאנחנו צריכים להתעסק בזה בגילנו".

ארה"ב הגדירה את השמנת היתר במשהו שיש "להיאבק בו" (לא מפתיע, בהתחשב בכך שאחד מתוך שלושה אמריקאים סובל מהשמנת יתר חריפה). כפועל יוצא, קמפיינים נגד השמנה נפוצים שם מאוד. המחקר חשף, אולם, כי גם הילדות והילדים מושפעים מהקמפיינים הללו. עושה רושם שבקידוש המלחמה בהשמנה שכחו את תופעות הלוואי של המלחמה הזו, ואת המגפה המקבילה של דימוי גוף מעוות, ביטחון עצמי נמוך, והנגזרות הפתולוגיות שלהם – אנורקסיה, בולמיה, אכילה רגשית, והקשת של הפרעות אכילה. ורק נזכיר, שלא מדובר פה רק בארה"ב. גם בישראל ראינו, רק לפני שנה, קמפיין מביש ופוגע נגד השמנה בקרב ילדים. אנשים במשקל עודף סובלים וסובלות מבריונות, הטרדות ומתקשים למצוא עבודה או להתקדם בזו שיש להם, ילדים וילדות במשקל עודף פגיעים אפילו יותר. אז שוב אשאל, איך אנחנו מתפלאות כשהם כל כך רוצים להיות רזים? כל החברה מגוייסת למאבק בהשמנה, ובעיקר למאבק נגד שמנים במקום למאבק בסטריאוטיפים שאנחנו מחזיקים נגד שמנים והשמנה ולמאבק לדימוי גוף בריא, מאושר וכזה שמגיע בכל הצורות.