בעיות של דימוי גוף מרחיקות נשים משחייה

כמעט חצי מיליון נשים באנגליה ויתרו בעשור האחרון על שחייה על רקע חששות לגבי איך הן נראות בבריכה, כך על פי מחקר חדש.

מספר הנשים שהפסיקו לשחות בין השנים 2005-2014 גדול פי 3 ממספר הגברים שעשו זאת ומספר הנשים שכבר לא לובשות בגד ים בפומבי גדול ב-20% ממספר הנשים שסירבו ללבוש אותו לפני עשור.

מדובר במחקר המקיף ביותר להשתתפות בספורט שנערך בבריטניה וכלל 16 תחומי ספורט שונים. ומה נחשב כ"השתתפות בספורט" לפי המחקר? ובכן, חצי שעת פעילות בשבוע. זה הכל. וגם את זה נשים לא מוכנות לעשות בפומבי עם בגד ים. קחו לדוגמא רק את 12 החודשים האחרונים: במהלך שנת 2014 – 181,700 נשים הפסיקו לשחות לעומת 63,300 גברים.

הארגון הבריטי האחראי על הגדלת מספר האנשים שעושים ספורט מכיר בכך שדימוי גוף שלילי הוא ככל הנראה גורם מפתח בסיבות להדרה העצמית מתחום השחייה.

ניק ביטל, יו"ר איגוד הספורט באנגליה אמר: "אנחנו יודעים שנשים מדירות את עצמן מספורט במרחבים ציבוריים בגלל שהן לא רוצות להישפט על איך שהן נראות, עד כמה הן בכושר, איך יושבים עליהן הבגדים, והאם הן מזניחות את גופן. השימוש בבריכה נמצא בירידה מדהימה, ועדיין, לפי המחקרים שלנו יש ארבעה מיליון אנשים שהיו רוצים לשחות אבל לא מממשים את הרצון שלהן".

אדוארד לורד, יו"ר איגוד השחייה החובבנית, הודה גם הוא "שלא יהיה מופתע" אם חוסר ביטחון פיזי יתגלה כחלק מהבעיה.

הנפילה המדאיגה בנתוני השחייה הגיעה לאחר שבריטניה הוכרזה כמארחת אולימפיאדת 2012. שבועיים לאחר מכן הושק קמפיין This girl can שניסה להתמודד עם הפחדים והחששות של נשים הנרתעות מלעשות ספורט. הקמפיין שחגג את ההתעמלות הנשית זכה להצלחה אדירה וזכה לצפייה של למעלה מ-12 מיליון ביוטיוב ובפייסבוק.

"אני חושב שאחת סיבות שהקמפיין הזה הצליח", אמר ביטל, "היא שהופיעו בו נשים רגילות מכל הסוגים ולא ספורטאיות-על".

המחקר והנתונים הללו מזכירים לי סצינה שבאופן מפתיע לא קשורה בכלל לשחייה ואפילו לא לעולם הספורט. לפני כמה חודשים צעדתי לתומי בצהרי היום ברחוב עם ראש באדמה אחרי בוקר מגעיל במיוחד. גבר זר לגמרי נכנס לשדה הראייה שלי, התקרב אליי ופקד: "תחייכי!". מן הסתם, לקח לי קצת זמן לארגן את מחשבותיי שהופרעו ולסגנן תשובה הולמת. בזמן שחשבתי על אחת כזו, הבחור המשיך: "תחייכי קצת לעולם! מה יש? הפנים יפות אבל הפרצוף? הו הו חמוץ!". זו לא הפעם הראשונה בה גברים העירו לי במרחב הציבורי על "הגישה שלי". בפעם אחרת בה הלכתי ברחוב עם עם לבוש צבעוני במיוחד, גבר עצר את מכוניתו, פתח את החלון ואמר "יא אללה, כמה צבע! רק על האופטימיות הייתי לוקח אותך". אמר, לחץ על דוושת הגז ונסע. אל דאגה, הוא לא התכוון באמת "לקחת אותי", הוא רק רצה להודיע לי שעמדתי בתנאי העסקה. וזו, חברים וחברות, העסקה: לנשים במרחב הציבורי יש תפקיד שהוענק להן מרגע לידתן – לעשות טוב על הלב לעוברי האורח, להיראות נקיות, יפות, מטופחות ושמחות.

אז מה הפלא שנשים נמנעות מלעשות ספורט בפומבי? צלוליט, עור עודף בבטן, סימני מתיחה אחרי היריון, רגליים שלא נראות כמו בתמונות של כל הקטלוגים שדחפו לנו למוח מגיל מינוס תשעה חודשים… למה נשים לא רוצות להיתפס מזיעות על מסלול הריצה? מאותה סיבה שהן לא רוצות להיתפס עם לאפה שווארמה ביד וטחינה נוזלת: זה לא נראה טוב, זה לא מצטלם טוב, זה לא סקסי. בניגוד לגברים אותם אפשר לקבל בשלל מצבים, נשים נדרשות להיראות נפלא גם כשהן עושות ספורט, גם כשהן אוכלות, גם אם עבר עליהן יום מזעזע ובא להן לדפוק את הראש בקיר.

בבריכה המצב עצוב אפילו יותר כי שחייה נעשית לרוב בבגד ים ואבוי! יש מצב שהגוף של חלקנו לא יעשה טוב על הלב לקהל הצופים. כשהסטייליסטית גאלה רחמילביץ יזמה אירוע צילום סלפי של נשים שמנות בבגדי ים, חלק רחב מאוד מהתגובות היה בנוסח "אבל למה אנחנו צריכים לראות את זה?!" במילים אחרות, הטוקבקיסט הממוצע ביקש לומר שגאלה וחברותיה לא עומדות בקנה אחד עם המראה "המקובל" של אישה בבגד ים ולכן שיעשו לו טובה וילבשו את בגד הים בבית, איפה שאיש לא רואה.

באופן די מדהים, ישיבה קצרה בבריכה/ בחוף הים הקרוב לביתכם ובהייה בעוברים ושבים תגלה לכם שורה ארוכה ובלתי נגמרת של גברים נמוכים, שמנים, שעירים וקרחים שרחוקים שנות אור מאידיאל היופי הגברי אבל היי! זו לא סיבה מספיק טובה להימנע מלהסתובב בפרהסיה עם פלג גוף עליון רופס ועמוס בתלתלים פלוס בגד ים ספידו בצבע כתום מזעזע כשאיבר המין הזעיר שלך נראה ממנו בבירור, נכון? אחרי הכל, גבר-גבר הגיע לעשות קצת מתיחות ולהשתזף. מי אנחנו שנשפוט אותו על זה?

אור סופרדימוי גוףספורטשחייה