הקו שעובר בין הטרדות מיניות לרצח נשים

המילה "רק" היא מילת מפתח בכל הנוגע לאלימות כלפי נשים על כל גווניה – כלכלית, מילולית, פיזית ומינית. היא מאפשרת, לעתים קרובות מדי, להקטין ולמזער אלימויות שונות שנשים חוות, לייצר היררכיה ברורה בין מה שראוי שיתפוס את תשומת לבנו, למה שאסור או לא מוסרי, אבל לא גורם לנו זעזוע, ובעיקר לא נספר כחלק מהרצף שעליו נמצאות כל האלימויות שמאיימות על נשים יום ביומו, בכל מעמד, צבע ולאום.

הוא "רק? ניסה לנשק אותך, "רק" הסתכל עליך, "רק" הרים את הקול, "רק" סימס יותר מדי, ואפשר גם – והמשמעות נותר בעינה: "הוא סך הכל ניסה להתחיל איתך", ו"זה לא כאילו שהוא אנס אותה", או "זה לא שהיא לא היתה בעניין שלו כמה שעות לפני כן", "זה לא שהוא הרים עליה יד" ו"הוא רק השתעשע איתך, קצת חוש הומור, את יודעת איך זה עם אלכוהול".

המשפטים האלה, ורבים אחרים, באים לשרת כולם את אותה המטרה: לטשטש עד למחוק את הקו הישיר והחד משמעי שעובר בין הטרדות של נשים לרצח של נשים, בין הפעלת אלימות כלכלית למעמדן הכלכלי הרעוע של נשים ברחבי העולם, שעדין מאכלסות ברוב מוחץ את קטגוריית העוני.

זה לא אומר שהרצח שלנו כל כך מזעזע אנשים – הלוואי שכך היה המצב. הלוואי שרצח של שלוש נשים בחודש היה גורם לממשלה לעמוד על רגליה האחוריות ולקיים ישיבה דחופה, ולשנות נהלים ולהרים קמפיין נגד אלימות כלפי נשים. על אותו משקל, גם כאשר אונסים אותנו – ממש חודרים פיזית לגופנו, כמו שהחוק דורש כדי שיתקיים אונס, ולא ?רק? דוחפים לנו ידיים, העולם לא עומד מלכת.

מה אם כן תקנתם של אירועי הקיצון אם גם הם לא מצליחים להוביל לשינוי מדיניות? מדוע נאחזים בהם פעם אחר פעם נשים וגברים שמרגישים שהפמיניסטיות המשוגעות האלה עושות יותר מדי עניין מהטרדות, פרסום פורנוגרפי ומחפצן ועוד דוגמאות שלא נכנסות לקטגוריות האונס והרצח הקדושות?

כאמור, התפיסה של הרצח והאונס כקטגוריות קיצון, כאותם מומנטים שאותם ראוי לקחת ברצינות, היא אחד מהדברים שמאפשרים לאלימות נגד נשים לעמוד על כנה. אין בכך כדי לומר שלא חלו שינויים, הודות אגב לאותן פמיניסטיות 'משוגעות', אבל בסופו של יום, כל עוד ישנה היררכיה חד משמעית ביחד לכל סוגי האלימויות שמהן אנחנו סובלות, היום שבו נשים ידעו ביטחון מהו הולך ומתרחק. אחרי ככלות הכל, התפיסה של הרצח והאונס כפשעים נוראיים שצריך לתת עליהם את הדין (למרות שלרוב גם זה לא קורה) היא שמאפשרת בסופו של יום לשים בצד, ולהתעלם מכל האלימויות האחרות. הן נתפסות כמינוריות. וכשהן מינוריות אז גם קריאה רחבה של התופעה שנקראת אלימות נגד נשים, לא מתאפשרת. כי מה הקשר, יאמרו אלה, בין הטרדות, לאפליה במקום העבודה, לדיני הגירושין בארץ, לאונס של נשים ולרצח שלהן?

רק בתקופה האחרונה היה אפשר לחוש ביתר שאת את הקטגוריות הללו פועלות עלינו. נוכחותן באה לידי ביטוי בתקשורת, שבידיה להחליט מה חשוב ומה לא על פי אופן הופעת הידיעות, והחלטה זו היתה בולטת במיוחד בכל הנוגע לפרשת ?אלנבי 40?. זו תפסה את הכותרות, ואמנם אני יכולה רק לברך על כך, אבל בשורה התחתונה אי אפשר שלא לתהות – מדוע? האם שם, למרות ידיעות מטעם שניסו להכפיש את הנפגעת, היתה איזו חלוקה ברורה לטוב ורע? כזו שאפשרה גם לנשים וגברים שבימים כתיקונם לא ממש מרימים קול צעקה על כל תקיפה, ולפעמים גם מגינים על אנסים מורשעים, להיות חלק מהדוברות והדוברים בהפגנה שהתקיימה זמן קצר אחרי שנחשף שאירע שם באותו לילה מקולל?

ההיררכיה אגב לא תמה בסוג העבירות והפגיעות. היא נוכחת גם ביחס לנפגעות. נשים ערביות, נשים עניות, אמהות חד הוריות וכמובן נשים בזנות הן תמיד הנפגעות שפחות צריך להקדיש להן זמן. התפיסה היא שלפגיעה שנעשתה בהן יש סיבות נוספות, לא רק כאלה שקשורות בכלל התופעה ששמה אלימות כלפי נשים ותרבות אונס. לא, הן מותרות, כמו שעבירות מסוימות הן אולי לא חוקיות, אבל לא משהו שצריך לעשות ממנו כזה עניין.

בשורה התחתונה, אלימות כלפי נשים דורשת הכרעה, וההכרעה הזו חייבת להיות חד משמעית. היא לא יכולה להיות הכרעה שמתירה אלימות מסוימת, ומגנה אחרת. זה נכון אולי לעוד נושאים, כמו הכיבוש והכלכלה, אבל בשונה ממאבקים אלה נדירים המצבים שבהם מי שמבצעים את האלימות הם דמויות שקרובות אלינו, שאנחנו מכירות ומכירים, ולנוכח האלימות שלהם אנחנו נדרשות להעמיד גם את עצמנו בתוך הסיטואציה – אם אכן הכרענו נגד אלימות כלפי נשים באשר היא.