לילך שם טוב: לא אשתטח על מזבח הקרבנות הנצחית

שמי לילך שם טוב, עד ה 24.7.2010, יום הולדתי ה- 38, הייתי אמא לשלושה ילדים, עומר, רוני ואור. בשעה רבע לשתיים עשרה בצהרים של אותו יום שבת עמדה מולי שוטרת עם עיניים דומעות ואמרה לי שהילדים שלי אינם עוד איתי. מאוחר יותר אני הבנתי שהם נרצחו בלא פחות מ- 153 דקירות סכין על ידי אביהם מולידם.

אין לי כל כך הרבה זמן להרחיב כאן על כל הסיפור אבל אני אשתף אתכם בקצרה שגדלתי כבת זקונים בבית שאן, בת יחידה אחרי שלושה אחים בוגרים ממני. הייתי ילדה די מפונקת, כל מה שרציתי קיבלתי, ובדיעבד התברר לי שהיו לי כמה קווי אופי שלמעשה הם אלה שגרמו לי לבחור דווקא בו. הייתי ילדה מאוד מטופלת, עם מעט מאוד עצמאות, מאוד תלותית ובעלת נשמה טיפולית.

כשהכרתי אותו הוא הגיע עם סיפור מאוד קשה, סיפור של אימוץ ואני באותה תקופה הייתי סטודנטית ורציתי להגשים לו את כל החלומות והדברים שהוא לא קיבל במהלך חייו. הייתי סוג של רובינזון קרוזו כזאת, כל הזמן ניסיתי לעזור לו ולתמוך בו ולפרגן לו וכל פעם כשהוא נפל העליתי אותו עוד ועוד למעלה. הבנתי עם השנים אחרי המון זמן שבעצם לא הייתי אישה מוכה פיזית אלא נפשית. חייתי בהדחקה ובהכחשה. חצי שנה אחרי הטרגדיה הגיע אלי ספר שנקרא "הטרדה נפשית" ואני הבנתי שיש כמה סוגים של אלימויות מלבד באלימות פיזית: אלימות מילולית, אלימות רגשית ופסיכולוגית, אלימות חברתית ואלימות כלכלית.

אז מה היא אלימות מילולית? "מי את בכלל", "מה את שווה", "את לא יודעת לעשות שום דבר" אלה דברים שהוא אמר לי בזמן שבפועל עבדתי כל כך הרבה שנים כמזכירה בכירה, כמנהלת לשכה. אני אדם מאוד לויאלי, אני אישה מאוד נאמנה למקומות העבודה שאני עובדת בהם ובכל מקום שהלכתי אליו תמיד כיבדו אותי, העריכו את הדרך שלי. אמרתי לעצמי דווקא ב-ד' אמותיי, בקירות הבית שלי, בכל פעם שאני מנסה להגיד משהו אני נתקלת ב"אז את לא יודעת לעשות שום דבר" ו"מי את בכלל" ו"את לא שווה כלום".

רגע לפני שהוא עזב את הבית, אחרי שהבנתי שהוא בגד בי עם החברה הכי טובה שלי, הוא אמר לי "אף גבר לא יגע בך" ו"אף אחד לא ירצה אותך". בדיעבד, אחרי הרבה מאוד שנים הבנתי שהוא אמר לי את כל הפחדים שלו. הוא מאוד פחד שאחרים כן ירצו אותי ושאני כן אהיה מקובלת חברתית ושכן יאהבו אותי והוא ניסה להחליש אותי יותר ויותר.

אם תשאלו אישה מוכה מתי בדיוק הייתה ההתחלה, האמצע והסוף של האלימות שהיא חוותה, אני לא בטוחה שהיא תדע להגיד לכם. אלימות רגשית היא אלימות מאוד מאוד קשה, מניפולטיבית, היא מחלחלת לאט לאט ויש הרבה סתירות בדרך. פתאום את מקבלת הרבה מתנות ושומעת המון "יפה שלי, אני מאוד אוהב אותך" ואז אחרי שתי דקות "אם לא תסתמי את הפה, אני שורף את הסלון". אז אני סתמתי את הפה, כי היו לי שלושה ילדים שישנו למעלה, בחדרים שלהם.

גם אלימות חברתית הייתה. אם חברה שלי לא מצאה חן בעיניו, היא כבר לא הייתה חברה שלי, ואני גם מדברת כם על אנשים שהם מעבר לחברות. הוא הרחיק אותי אפילו מבני דודים שגדלו איתי. הוא דאג שכל האנשים מסביבי ייעלמו ולאט לאט הוא גם חלחל לי לראש שהם לא ראויים לי.

האלימות הכלכלית באה לידי ביטוי בכך שהיו לנו שתי מכוניות, משאית, עובדים, בית מלא בשפע, אבל רק אני ספרתי את האגורות ואת השקלים כי הוא לא נתן לי להתקרב לכסף. הוא הקציב לי כמות כסף ספציפית שיהיה לי בארנק והוא גם ידע לאן כל שקל ושקל הולך.

רק בדיעבד הבנתי שהגדרת השפה שלי לא הייתה טובה. את הנוקשות שלו אני תרגמתי לעוצמה, את הכפייתיות ואת האובססיה, אני תרגמתי להחלטיות, לדאגה ולאהבה, את הקרירות שלו לאנשים אני תרגמתי לביישנות ואת הכוחניות שלו אני תרגמתי לכוח.

אני רוצה להתעכב על דוגמת הכפייתיות. היום אני במערכת יחסים מאוד טובה עם גבר מדהים ויודעת באמת מה זאת אהבה. ברגע שאישה יודעת מה זה אהבה אז ברור לה שלא כל חמש דקות צריך להתקשר אליה ולשאול אותה איפה היא. הוא לא נתן לי ללכת מתחנת האוטובוס ללימודים או לעבודה, הוא נהג לקחת אותי ממקום למקום, ואני אמרתי לעצמי: "איזו פרינססה אני" וזה כמובן גם המשיך לי באיזשהו מקום את הקו הזה של הילדה המפונקת שדאגו לה כל הזמן. לא הצלחתי להבין בין האובססיה שלו אליי לאהבה. לא ידעתי מה זו אובססיה, לא ידעתי שזה ההיפך הגמור מאהבה. מי שיש לו כוח לא צריך לדרוך על אנשים. בן הזוג שלי היום הוא סמנכ"ל של חברה מאוד גדולה, אין לו בעיה עם העובדה שאני עומדת על במות, אין לו בעיה שאני מאמנת אנשים, אין לו בעיה שיש לי כסף משל עצמי היום, כי הוא לא מפחד. הוא לא מפחד מאישה חזקה. זה לא מאיים עליו.

אני לא רוצה להרחיב כאן הרבה על הטרגדיה אבל אני כן אספר שהיו לי שלוש פעמים מחשבות אובדניות. לא ניסיתי ממש להתאבד אבל בפעם השלישית אמרתי לעצמי: או שאת קמה עכשיו וסוגרת עניין או שאת מוצאת משמעות לחיים שלך. באותו רגע שאני החלטתי שאני לא מתאבדת ומצטרפת לילדים שלי והמשמעות החדשה שלי היא להיות אמא שוב. אם אני רוצה להמשיך לחיות, אני לא יכול להיות אשת לוט. אני לא יכולה להסתכל כל הזמן אחורה.

שאף אחד לא יתבלבל, החגים הם מאוד קשים, השבתות לא פשוטות, ימי ההולדת גם שלי וגם של הילדים מאוד מאוד לא קלים אבל אני החלטתי שאני ממשיכה בחיים והמוטו המרכזי שלי הוא לעולם אל תתן למקום שאתה מתחיל ממנו להכתיב את נקודת הסיום. אנחנו אף פעם לא הסיפור שלנו. אני החלטתי שאני לא משטחת על מזבח הקורבנות הנצחית. אני לא קורבן, אני לא רוצה להיות קרבן.

כולנו עוברים חוויות והחוויות שלנו הן רק חוויות. הן לא סיפור החיים שלנו. אני נפגשת עם כל כך הרבה אנשים ויוצא לי לשמוע סיפורים אין ספור. מישהי סיפרה לי שהיא עברה שלוש פעמים אונס, והיה לה מאוד קשה אחר כך ליצור זוגיות תקינה עד שהיא עשתה עם עצמה עבודה והחליטה שהאונס זה לא סיפור החיים שלה. כמו שניטשה אמר: מי שיש לו איזה 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך'.

אלימות נגד נשיםלילך שם טובקריירה