אומנות הבונזאי לנשים מוכות

זה יכול להתחיל מהרגע שהוא מעיר לך על מה שאת לובשת. הוא יכול להיות לא מרוצה מהעובדה שאת מעשנת או עם איזה נעליים את הולכת לעבודה. הוא יכול לזלזל בעיסוק שלך ולטעון שאת לא מממשת את הפוטנציאל שלך ובאותו משפט לצחוק עליך שאת החלטת ללכת ללמוד בגיל שלושים וחמש.

לאט לאט הוא הופך אותך לעץ בונזאי, עץ יפני צורני, שכל ענף שרק מעז לחרוג מהצללית הכללית נחתך באכזריות. כי את צריכה להתאים. להתאים לסטנדרטים שהוא קובע לך אחרת את לא ראויה. את לא ראויה להיות איתו, להיות לידו. את נשפטת על כל משפט שאת אומרת, על איך שאת נראית. הוא גורם לך לתחושות אשמה עצמית. כי בסופו של דבר בגלל שהוא שופט אותך, את מתחילה לשפוט את עצמך.

ואז, אחרי שאת כבר עמוק מאד בביצה הדביקה הזאת של רגשות אשם, את חוטפת. סטירה. או אגרוף. את עומדת מול המראה ורואה שהמכה בכלל לא נראית כמו שראית פעם בסרטים על נשים מוכות. זה לא נראה מיד כמו סימן גדול על חצי פנים, אלא יותר כמו נפיחות אדומה סביב העפעף. את עומדת ונוגעת במקום, מרגישה שכואב ונוגע שוב. כי את חושבת שזה הגיע לך. כי את לא ראויה, כי עשית כל כך הרבה דברים לא בסדר.

 עוד ענף נשבר באכזריות תחת מספרים אלימים, הכל למען המטרה להפוך אותך לעץ יפני קטן. ואת מסכימה עם זה כי אין דבר שאת רוצה יותר באותו רגע מאשר להיות ראויה. להתאים. לא להישפט. אבל איכשהו תמיד נמצאות עוד סיבות למה את כל כך לא בסדר. למה מגיע לך. הנפיחות הקטנה האדומה על העפעף הופכת אחרי כמה ימים לסימן כחול די בולט. ואין לך ברירה, אלא לכסות אותו עם הפוני. תתחדשי.