יוצאת מארון הבושה של קורבן האלימות

בחברה הרוסית של שנות ה-80 בה נולדתי וגדלתי עד גיל 16, לא היה מקום למושג "אלימות נגד אישה" כאשר היא אשתך. לכאורה אם אין לזה שם, אז אין גם תופעה. אין שם לצעקות מחדר המדרגות, לצליל הכלים הנשברים ששומעים מהשכנים, לקללות, לסימנים כחולים שרואים לעתים על גופן של נשים, אין מקום לדיון על זה בין האזרחים ובטח לא להתייחסות של המנהיגים.

"הוא שותה?" – היו שואלים אישה צעירה שקיבלה מכות מבן זוגה והעזה לעזוב את קן המשפחה. "אז מה את מתלוננת? הכל בסדר. העיקר שלא שותה. מרביץ? זה סימן לאהבה". ואם כבר היו מתייחסים לתלונות, היו אומרים לאישה: "את אשמה. כנראה שאת מעצבנת אותו".

אולי זה נשמע דמיוני, אבל אז זה היה לגיטימי לחלוטין והתקבל בחברה כמעט כנורמה. לצערי, אצל חלק מאנשים גם היום זוהי נורמה. זה לא שחינכו אותנו, הבנות, לקבל מכות או להעניק לגיטימיות לאלימות נגד נשים. פשוט לא ממש חשבו על זה – ככה חיו הסבתות והאימהות וכך העבירו אלינו, מן שיתוף ניסיון נשי כזה. תמיד גם היו נימוקים מבריקים לנשים בחברה הסובייטית עבור הגברים שלהן, שהכשירו את המעשה האלים: "דור שלם של גברים הלך במלחמה. מה שנשאר זה מה שנשאר. תודה על זה. תהיי שמחה שיש לך גבר". ובאותו קונטקסט היסטורי: "דור שלם של גברים הלך במלחמה (מלחמת העולם השנייה או מלחמת אפגניסטן או מלחמת צ'צ'ניה – רק תבחרו). הם חוו דברים נוראיים, הם שרדו תופת. נדפק להם קצת השכל. צריך לקבל בהבנה. הכי קל לארוז לו מזוודה. בואי תראי לכולם איך את יודעת לשמר משפחה, לא להרוס".

אצלנו בבית זה לא היה השיח. אמנם היה לי ברור שמי שמחליט תמיד הוא האבא. ולהחליט הוא יכול בדרכים שונות. המנעד הרגשי שלי כלפיו נע בין יראת כבוד לפחד לאהבה אינסופית. אבא היה הדוגמא, המיתוס, הגיבור. וגיבור לא יכול לטעות הרי. בחירתו לנקוט בצעדים מסוימים חייבת להיות נכונה, כי כנראה לא ניתן אחרת. הכל לגיטימי.

כמו עכבר קטן במלכודת מתסכלת

ההתפתחות הנשית והמנטלית שלי המנציחה את רצף המחשבה הרוסי נעצרה לתקופה כאשר עליתי לישראל לבד במסגרת פרויקט ציוני לנוער. הייתי חסרת מיומנויות חברתיות של גבר-אישה ולא היה לי את מי לשאול. לא היה לי ניסיון כזה. כל מה שהיה לי זה מה שראיתי עד גיל 16, ושם זה נותר. זה מה שהיה לרשותי בהיכרויות החדשות שלי. וכדי שלא יהיה משעמם ובנאלי, אפשר להעמיס על זה את מאפייני העלייה הקלאסיים: געגוע לבית, מתח בפנימייה, חוסר ביטחון מאי ידיעת השפה וציפייה רציפה כמעט ל"מכה" שתבוא ממקום כלשהו – אם ישאלו אותי משהו שאיני יודעת או איני אבין ואז תהיה פאדיחה, אם לא יספיק לי כסף, אם יצחקו עלי כי אני שונה וכדומה.

לאנתרופולוגים, פסיכולוגים וסוציולוגים יש הסברים מפורטים והגיוניים מאוד בנוגע לדמות האישה אשר נקלעת למעגל האלימות. וכמובן, בנוגע לדמות הגבר המכה. כל המדיה, סדרות ותכניות הטלוויזיה מגויסות לעיצוב התמונה של גבר אלים ואישה מוכה כפי שנחנו רואים בדמיוננו. אך משום מה, אף תכנית לא לימדה אותי לזהות את התהליך המתעתע והמבלבל, את עצמי גולשת בעיוורון לתוכו ולא מרגישה כיצד המציאות סוגרת עלי, כיצד אני מתאימה עצמי למציאות המשתנה ונכנסת למאבק בו אני מנסה לשרוד בתוך מערכת יחסים מטורפת, קשה, מתעללת המוחקת אותי כאדם בפני עצמו.

כן. גם אני, אותה הבחורונת האנרגטית שאנשים מכירים, אותה אחת שנחשבת לרוח החיה ולב הקליקה החברתית, מקפיצה ומצחיקה את כולם, אחת שנחשבת למנהיגה רוחנית וחברתית, אחת שמספרת לכולם כמה הכל בידינו (ובזה אני מאמינה, אגב) – הייתי במשך ארבע שנים כמו עכבר קטן מתוסכל החי במלכודת מאיימת, בודדה וסובלת, פוחדת לחשוף את מה שאני עוברת לאנשים הכי קרובים כדי לא לאכזב אותם. בהבנה ברורה וטיפשית הייתי בטוחה שברגע שיגלו את האמת זה יסמן אותי באות קין ופשוט לא ירצו אותי יותר. יחשבו שאני חלשה (ומי רוצה להיות עם אנשים חלשים?), שכל האנרגיה הזו שלי היא שקר ואני לא באמת כישרונית ושמחה ולא באמת מנהיגה. יותר מכל, חייתי בהבנה שהכל אשמתי, שאני יכולה לשנות את האדם שמולי ואם זה לא עובד עדיין, אז כנראה שלא עשיתי מספיק.

ההתעללות שעברתי התחילה בדאגה שהלכה ונהיית מחניקה, בקנאה שהיא "רומנטית" אך מעיקה, מאשימה ודורשת ממני דין וחשבון על מה שלא עשיתי ולא חשבתי. וזה רק התעצם. זה המשיך לדחיפות, לשפיכת קפה ותה רותח על פניי כי אני "מעצבנת", לשריפת הבגדים שלי, לזריקה דרך החלון של מתנות שהייתי מקבלת מאימא ומחברים, גניבת כסף מהתיק שלי, מניעת שינה בלילה, סטירות וחניקות. גם כשנכנסתי להריון זה לא פסק. ההיריון עצמו פסק, אבל הסרט הרע הזה לא.

תמונת אילוסטריציה. Shutterstock

יום אחד, אחרי עוד פיצוץ, אספתי את עצמי וברחתי מהבית עם בגד קרוע- נשרפת מבושה. התקשרתי לחברה והיא ענתה לי בתדהמה כזו: "אבל היום ישבת איתו בים וצחקת, ראיתי אותך. אז מה קרה פתאום?". יותר לא התקשרתי לאף אחד. זה חיזק אצלי את ההבנה הישנה והמוכרת שלא מוציאים זבל מהבית, שצריך לשמור את הדברים לעצמי ולהתמודד. ואם את צוחקת איתו ביום, אז אין לך זכות להתלונן עליו בלילה שהוא מחטיף לך. הרי צחקת איתו, היה לך טוב, אז תשלמי.

עד הפעם הבאה

חשוב להבין שבמהלך הזמן, מי שנמצאת במעגל האלימות מאבדת את הרגישות, התחושה והחדות של זיהוי האלימות. עם הזמן את לא חשה את אותו פחד שהיה בהתחלה. את גם תמיד מאמינה בתת מודע שהוא לא יעבור את הקו האדום. הרי זו את, "הבובה שלו" כמו שהוא קורא לך. כשאת בתוך זה, נדמה לך שהסיוט הזה הוא מחזורי אבל קצר, והנה הסשן הזה יסתיים עוד כמה דקות והוא יבכה ויבקש סליחה והכל ישוב להיות שקט. כנראה זה מנגנון הגנה נפשי שמסנוור, כי במציאות האובייקטיבית את יותר ויותר יחד איתו, ובעצם יוצרת לגיטימיות לאדם הכי קרוב אליך להתעלל בך.

עבורי זה נגמר טוב יותר מאשר עבור נשים אחרות. באותו לילה הרגשתי שהוא הולך לדקור אותי בוודאות. ראיתי את זה בעיניו. קרה לו משהו אחר, זה התאסף והצטבר. הוא היה גוש עצבים מטורף. נעלתי את הכלב בארון בגדים כי הוא תקף אותו בתגובה להרמות יד עליי וחששתי שהוא יהרוג אותו. הוא נעל את דלת הבית ולקח את המפתח, לא יכולתי לצאת. וכשהוא התקרב אליי עם הסכין שברתי את שלבי התריסים של החלון שפנה לחצר הבית ולראשונה בחיי התחלתי לצרוח כמו מטורפת: "הצילו מישהו, שמישהו יציל אותי!". אף אחד לא עלה לדירתנו, לא התקשר למשטרה. גם זה יושב בראשי עד היום.

ואז, באלפית שניה, הבנתי שאני צריכה לקבל החלטה: או שאני ממשיכה להתבייש במה שקורה לי ולברוח מהתמודדות הזו, להמשיך להיות "ילדה טובה" כלפי חוץ ולחשוש לאכזב ואולי למות. או שאני מתקשרת לאימא שתציל אותי.

את הטלפון הנייד הוא לקח ממני. ברגע מסוים עמדתי ליד הטלפון של הבית ותוך שניות חייגתי לאימא. זה היה 4 בבוקר. "מאמא, הוא הורג אותי" – לחשתי לה חנוקה מדמעות ופחד. אני יודעת שאימא שלי לעולם לא תשכח את הקול שלי באותו הלילה. היא הגיעה תוך כמה דקות מעיר אחרת. שקטה כזו, בלי היסטריה, בלי שאלות. פשוט אספה אותי ולעולם לא חזרתי לשם יותר. הכל היה על פניה. היא איבדה כמה קילוגרמים בלילה אחד.

צילום: שרון גבאי

גידלתי את עצמי יפה מאז. טיפלתי בעצמי, הפכתי לאישה אחרת, שאני אוהבת יותר, גאה בה, לא חוששת. אבל לא דיברתי על זה לעולם. זה לא סיפור שאני מספרת. אני יכולה לפעול במיליון מסגרות ולתרום לפרויקטים שונים שנאבקים נגד אלימות כלפי נשים, אבל זה לא מרפא אותי. כבר היה נדמה לי שהכל השתנה, אך מדי פעם תיבת פנדורה נפתחת בסיטואציות כל כך לא קשורות.

"בוא נגשים חלום"

לפני מספר חודשים ישבתי בפגישת עבודה עם הצלם שרון גבאי. דיברנו על ענייני העבודה והוא שיתף אותי בחוויותיו עם בתו המתבגרת, על הרצון שלו להראות לה עולם טיפה אחר אבל גם לא להסתיר ממנה את מה שעלול לקרות, על היכולת שלו כאבא לכוון ולהזהיר. אני טיפוס רגשי למדי, לא לקח לי יותר מדקה להתחיל לדמוע ולהיזכר במה שחוויתי, לחשוב על מה היה יכול להיות אם אבא שלי היה בחיים אז, אם מישהו היה לצדי והיה מכוון אותי, מחבק אותי, מקבל אותי כמו שאני. אולי מקשיב ומנטרל את הפחד להיות לבד ולהישאר בקשרים נוראיים רק מתוך הפחד הזה.

ואז אמרתי לו: "בוא נגשים חלום". לא יכולתי לדמיין לעצמי פרטנר טוב יותר לדרך הזו. שני אנשים כל כך שונים על פניו, מונחים היטב על מדפי הסטיגמות הישראליות, אכולי כאב נפשי ואי הסכמות עם החברה ועם עצמם לפעמים, ובטח ביניהם. פתאום לא היינו צריכים לחפש נושאי שיחה. פתאום מצאתי את עצמי במקום הנכון לי, מקום כזה שממנו אפשר כבר להעביר לאחרים את התובנות.

 אנו גדלים לתוך מציאות של חברה וזוגיות באופן מובן מאליו, כאילו אנו יודעים מה לעשות ואיך להתנהל. לא מעניקים לנו כלים, תובנות ולא מלמדים אותנו לשמור על עצמנו בתוך המורכבות הזוגית, להיות צוות פורה ומשתף וגם להיות לעצמנו. איך לאתר פעמוני אזעקה ואיך להיות באמת ובתמים חברים וגם שותפים לפרויקט הכי מורכב שיש: משפחה. מתוך כך נולד הפרויקט שלנו, שלו פתחנו כעת גיוס המונים. זוהי תערוכת צילום דוקומנטרית, אשר מפנה זרקור על מערכת יחסים זוגית: מרגעי הפרפרים בבטן של תחילתו של קשר רומנטי, דרך תמרורי האזהרה עד הרגע שישאיר את הצופה מזועזע.

הפרויקט שלנו מוקדש לסיפור הזוגיות המצמיחה והמחזקת, לנערות צעירות בגיל בתו של שרון, לנשים רווקות ונשואות, לנערים וגברים בגילאים שונים, למשפחות צבריות ועולות, לכאלה שחוו אלימות ולאלה שלעולם לא ייגעו בחור השחור הזה, לנשים שנלקחו להן החיים ולמען חברה ישראלית בה נשים לא יצטרכו לפחד מהאיש בו בחרו כבן זוג לחיים, כמגן ואוהב.

סייעה בכתיבה: גילה זמיר

לתמיכה בפרויקט "הדוקו של האלימות"

 

אלימותאלימות בין בני זוגאלימות במשפחה