סימונה מורי לא רצחה את בן זוגה, היא הגנה על נפשה ועל ילדיה

"משנת 1992 התחילו התלונות במשטרה. פעם אחת אזרתי אומץ והתקשרתי למשטרה, קיבלתי ממנו מכות בצלעות, היו לי מכות יבשות. השוטר שאל טלפונית האם אני פצועה ומדממת, אז אמרתי לו 'לא' אבל אני חושבת שנשברו לי צלעות. הוא אמר לי אז תגיעי למשטרה, לתחנה. לא יכולתי פיזית להגיע לשם, הוא לא רצה לשלוח שוטרים אלי אלא אם כן אני מדממת ואז אמרתי לשוטר 'הוא יכול להרוג אותי. אני עם תינוקת', והוא המשיך 'תבואי את תגישי תלונה במשטרה'. אז לא הייתה ברירה התקשרתי לאחי שיבוא לקחת אותי ואשפזו אותי בבית חולים״. 

את הדברים האלו סיפרה סימונה מורי, מי שיושבת בכלא כבר 22 שנה על רצח בעלה המתעלל. ביום רביעי הקרוב היא תעלה בפני ועדת השחרורים, בתקווה שסוף סוף תוכל לצאת לחופשי, בגיל 53. 

כמו בסיפורים דומים, יש מי ששואל מדוע סימונה לא התלוננה, אך מעדותה ומפסק הדין עולה שהיא הגישה מספר תלונות למשטרה ואפילו הוצא לבן הזוג המתעלל צו הרחקה, אך הוא הפר אותו ולא נענש. מורי פנתה לרווחה על האלימות שהייתה בבית, אלא ששם הציעו לה לכתוב צוואה ולפרט מי יטפל בילדיה במידה ויקרה לה משהו. במשטרה ידעו. ברווחה ידעו. הסביבה ידעה. ולאף אחד לא היה אכפת.

סימונה לא רצתה למות, היא ביקשה עזרה, אך איש לא שמע את זעקתה. היא הייתה רק בת 15 כשהחלה זוגיות עם בן זוג מתעלל, אלכוהוליסט ונרקומן. במשך 15 שנים הוא היה מכה אותה מכות רצח, שובר אברים בגופה וגוזז את שיערה. כנראה שאם לא הייתה עושה זאת, אז הייתה הופכת זמן קצר לאחר מכן לעוד ידיעה קטנה בעיתון על עוד אישה שנרצחה, עניין שנהיה כמעט שגרה במדינתנו.

סימונה יושבת כבר 22 שנה בכלא בגין רצח בן זוגה המתעלל. אך היא לא רצחה אותו, היא הגנה על נפשה ועל ילדיה, זו הייתה הגנה עצמית מתוך תחושה של "לבד במערכה", "אם אין אני לי מי לי". במדינות נאורות אחרות לדוגמת קנדה, מקרים מעין אלו מסווגים תחת "הגנה עצמית" וזאת מתוך הבנה והכרה משפטית וחוקית ב"תסמונת האישה המוכה", תחושה שהמתעלל ירדוף אותה את סוף חייה ולא ניתן לברוח מפניו. אז למה זה לא קורה בישראל? לאחרונה, בעקבות פעילותנו החברתית, בשילוב של שיתוף פעולה עם ח"כ מיכל רוזין, שונה חוק העונשין ועונשו של מי שגרם למותו של האדם שהתעלל בו באופן מתמשך הוגבל ל-15 שנים. זה הגיוני, צודק ומתבקש. במידה והחוק היה חל רטרואקטיבית או בתקופה של סימונה, היא הייתה צריכה להשתחרר כבר מזמן, לפני שבע שנים לפחות. מכיוון שלצערנו לא כך הדבר אנחנו צריכות לדרוש את זה בעצמנו.

עשרות אלפי נשים יצאו לרחובות לפני מספר חודשים בדרישה למאבק באלימות נגד נשים, אבל נראה שהמסר לא עבר עד הסוף, שכן פרקליטות המדינה התנגדה עד כה לשחרורה של סימונה ועדין מתמהמהת בהחלטתה לקראת וועדת השחרורים הקרובה ביום רביעי. סימונה מורי לא רצחה את בן זוגה, היא הגנה על נפשה ועל ילדיה איך יכול להיות שהפרקליטות מתנגדת שוב ושוב לשחרור של האישה המדהימה הזו? אולי היא עוד אסירה בשבילם, אבל בשבילי היא גיבורה. היא שורדת.

מימין: תמר דהאן, סימונה מורי והלה נויבך, עו״ד איגוד הסיוע

 

סימונה רוצה להשתחרר כדי לחזור להיות אמא של הילדים שלה וסבתא של נכדיה. היא רוצה להשתחרר כי היא חולמת לסייע לנשים שעברו תקיפה מינית ולא זכו לאוזן קשבת. בזמן הממושך הזה שסימונה בכלא היא השתתפה באינסוף קבוצות שיקומיות, עברה טיפול מעמיק ונמצאת כעת באגף שיקום בכלא. כדי שהשחרור יהפוך למציאות וסימונה תהיה אישה חופשיה, אנחנו חייבות לפעול, להפגין ולהגיע ביום רביעי מחוץ לוועדת השחרורים בשעה 8:30, בית משפט השלום בעיר רמלה (שדרות ויצמן 3). אני אהיה שם יחד עם ילדיה של סימונה- בת אל ודור ויחד עם הנשים המדהימות שמובילות איתי את המאבק- ספיר סלוצקר עמרן ואיגוד הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית. 

תעקבו אחרנו בעמוד הפייסבוק שפתחנו למען שחרורה של סימונה. 

 

אלימות כלפי נשיםהגנה עצמיתהתעללות