מיכל סלה ומריה טל יכולות להיות האחרונות: תוכנית הפעולה נגד רצח נשים

הרצח המזעזע של מיכל סלה ומריה טל ז"ל הציף שוב את הדיון הציבורי בנושא רצח נשים. דיון שגם כאשר הוא מתעורר, נראה שהוא לא מייצר אדוות משמעותיות דיין כדי לייצר פעולה שתביא לשינוי מהותי בהתייחסות לאלימות נגד נשים, ובעיקר כזה שנוטה לגווע מהר מדי. "את הרצח הזה אפשר היה למנוע", "לא ראו עליהם", "לא ידענו כלום", "לא חשבתי שזה יגיע למצב הזה.." – אלו הם רק חלק מהמשפטים שאנו שומעות כמעט אחרי כל מקרה של רצח אישה על ידי בן זוגה, או קרוב משפחה אחר. השאלה הבוערת היא מה אפשר לעשות אחרת כדי שהדברים ישתנו באמת?

צריך להגיד: רצח הוא מקרה הקצה, זו אלימות שהגיעה לשיאה. המספרים קשים ומאחרי כל מספר עומד עולם ומלואו, אך הרחבת המבט על המקרים שבהם נעשו ניסיונות לרצח נשים תגדיל את מספר הנפגעות שחיות תחת איום האלימות באופן משמעותי. כך למשל, בשנים 2007-2016 נרצחו 126 נשים בידי בני זוג בעבר או בהווה, אך נפתחו 238 תיקים על ניסיון לרצח נשים, שלא על רקע אירועים ביטחוניים או פעולות איבה.

הרחבה נוספת, שתיקח בחשבון את כלל מקרי האלימות נגד נשים במשפחה, תביא אותנו למספר הבלתי נתפס של מאות אלפי נשים הסובלות מאלימות במשפחה בישראל. ההערכה הרווחת היא כי כ- 200 אלף נשים בישראל הן נפגעות אלימות פיזית, אולם מאחר ואין בנמצא מספיק נתונים על מספר הנשים הנפגעות מסוגים נוספים של אלימות – מינית, כלכלית, משפטית, פסיכולוגית ואחרות – ובנוסף רק רבע מנפגעות האלימות מדווחות לרשויות על הפגיעה, אין ספק כי מספר הנשים החשופות לאלימות גבוה באופן משמעותי. ההיקפים הללו אמורים לטלטל את המדינה. אבל הם לא. הדיון, כאמור, מתעורר ודועך עם כל מקרה רצח, והמציאות לא משתנה לטובה – במהלך השנים לא חל שינוי מהותי בהיקף תופעת האלימות בישראל ומספר הרציחות אף עולה עם הזמן. אז מה אפשר לעשות?

 

מיכל סלה ז"ל, יחד עם החשוד ברצח אלירן מלול ובתם. צילום מתוך פייסבוק

סקירת ידע שנכתבה לאחרונה בשיתוף עם כ- 20 ארגונים חברתיים העוסקים בתחום מהיבטים שונים, בחנה את הנושא ומעלה כיוון אפשרי לתשובה. הסקירה מציגה את הטיפול המערכתי בבעיית האלימות המגדרית ורצח נשים במשפחה, ויש בה מיפוי של השחקנים והשחקניות הפועלים בישראל, כמו גם תיאור ממבט על הפעולות שנעשו עד כה וגם אלו שלא. פרק אחד מתאר בקצרה את מה שנעשה במקומות אחרים בעולם ומצליח לייצר שינוי, והפרק האחרון מציע דרכי פעולה שיכולות להביא לשינוי כפי שהדברים נראים מנקודת המבט של מי שעוסקות בנושא הזה מדי יום ונאבקות למען הפחתת ממדי התופעה. את תהליך כתיבה הסקירה הוביל צוות שיתופים, ארגון חברתי שמתמחה בהובלת תהליכים בין מגזריים לשינוי חברתי, ועוסק כיום בהתמודדות מערכתית עם בעיות חברתיות מורכבות. 

אחרי כל מקרה רצח השיח הציבורי עוסק פעמים רבות במקרה הבודד. מה קרה שם? האם היו סימנים מקדימים? מי התעלם? מה השתבש? השאלות האלו קריטיות, הלב נקרע מכל אירוע כזה. עם זאת, כדי להביא לשינוי מהותי וארוך טווח בתופעה של אלימות ורצח נשים, יש צורך בשינוי מערכתי רחב היקף בהתמודדות עימה. צריך להביא את כל מי שעוסקים בהיבטים השונים של הנושא לפעול במשותף ובמתואם, כדי לייצר השפעה רחבה. ארגוני חברה אזרחית, לצד גורמים מהממשלה והמגזר החברתי, מתחומי הרווחה, החינוך, הבריאות, והביטחון. ויחד איתם צריכים להיות סביב השולחן גם שחקנים מובילים מהמגזר הפרטי, זה שכבר הבין שיש לו גם אחריות חברתית ומחפש שורות רווח שניות ושלישיות.

עליזה שפק ז"ל ובתה אורטל. התמונה באדיבות אורטל שפק

הטיפול הממשלתי מתרכז בעיקרו בשני ערוצים: משרד הרווחה, שמפעיל מעל מאה מרכזים לטיפול באלימות במשפחה ברחבי הארץ ומפעיל באמצעות עמותות מקלטים, דירות מעבר ותוכניות טיפול שונות. ובנוסף משטרת ישראל והשב"ס, שעוסקים במעני ענישה לגברים אלימים. מבחינת ההשקעות התקציביות עולה כי ב-2015 עלות תקציב הכליאה בגין עבירות של אלימות במשפחה עמד על 275 מיליון שקלים. לשם השוואה, תקציב המקלטים והמרכזים לטיפול באלימות במשפחה הגיע על פי דו"ח זה לכ-60 מיליון שקלים.

במגזר השלישי ארגונים רבים עוסקים בהתמודדות עם הסוגייה באמצעות טיפול, השפעה על מדיניות, תמיכה רגשית וחומרית בנשים ועוד. אך המערכת כולה חסרה משאבים רבים והאפקטיביות שלה במיגור התופעה מוטלת בספק. העיסוק בחינוך ציבורי ובמניעת תופעת האלימות – שולי. 

בשנת 2017 פעלה ועדה ממשלתית בין משרדית שגיבשה תוכנית מקיפה לטיפול בנושא. נכתבה תכנית חומש, שעלותה מוערכת בכ-250 מיליון שקלים בפריסה לחמש שנים. ההמלצות התקבלו על ידי הממשלה כתוכנית לאומית, אך לא נקבעו מקורות תקציביים למימושן. עד היום הועבר רק סכום קטן למימוש התוכנית.

במבט קדימה: מה אפשר לעשות אחרת?

במסגרת כתיבת הסקירה, ערכנו מפגש עם נציגות ארגונים חברתיים, שעסק בחשיבה מערכתית על התופעה, ושאלנו אלו שינויים צריכים לחול בישראל כדי לייצר שינוי אמיתי ורחב בתופעת האלימות נגד נשים. ישנם כמובן שינויים של "עוד מאותו הדבר", יותר תקציב, יותר מרכזי טיפול, יותר תמיכה לנשים. אך יש גם שינויים מהותיים יותר שחיוניים ליצירת שינוי עומק. שינוי מרכזי וחיוני הוא קידום שוויון מגדרי ואימוץ נקודת מבט מגדרית בכל תהליך של עיצוב מדיניות, תכנון והקצאת משאבים. שינוי מהותי ביחסי הכוח החברתיים הוא בעל קשר הדוק למיגור תופעת האלימות המגדרית. בישראל שבה נשים עדיין מיעוט בקרב מקבלי החלטות, שכרן נמוך משמעותית ונוכחותן המלאה במרחב הציבורי עולה שוב ושוב לדיון, מצב של שוויון הוא עדיין רחוק.

שינויים נוספים כאלו הם הפיכת הנושא לכזה המובל גם על ידי גברים ולא נושא שרק נשים עוסקות בו. בנוסף נדרש קידום שינויים תודעתיים באשר לתופעת האלימות נגד נשים. במציאות מיטבית תהיה חשיפה רחבה בשיח הציבורי למערכת יחסי הכוח בחברה, אשר תייצר שינוי תודעה רחב, תגביר את האמפתיה לנפגעות, ותעודד לקיחת אחריות רחבה של גברים. בנוסף נדרש פיתוח שימוש חדשני בטכנולוגיה, תחום שישראל חזקה בו. וכן שילוב מערכת החינוך כגורם מפתח, ויישום תוכניות מקיפות לשוויון מגדרי ולמאבק באלימות, החל מגיל הגן.

עוד חשוב לציין כי יש צורך בשילוב של מהלכים אלו וביצירה של שותפות שתאפשר תיאום ביניהם, ולא די בכל אחד מהם בנפרד, כדי לייצר שינויי עומק. רק כך ניתן לפתור בעיה חברתית כה עמוקה וכואבת, כמו אלימות בכלל, ואלימות מגדרית בפרט. בעולם כבר עושים את זה. חיוני שנעשה את זה גם אצלנו בישראל.

 

**יסמין רובין קופר היא יועצת ארגונית, מומחית בשינוי חברתי ושותפויות חברתיות

ד"ר מיכל רום היא מנהלת מחקר ופיתוח ידע בארגון שיתופים

אלימות כלפי נשיםמיכל סלה ז"לרצח נשים