"שום סימנים לא היו עליי, לא כחולים ולא אדומים. רק העצב התמידי שנשקף מעיניי"

בעקבות פרק אחד שראיתי בסדרה "הרמון" זה פרץ מתוכי. בעלי לא היה איש מסוכן ולא הרים עלי יד. אבל אלימות פסיכולוגית, התעמרות, ניכור הורי. התקפי זעם ופחד – כל אלו היה שם.

"בשביל לכבס ולבשל לא צריך אותך בשביל זה יש עוזרת, את יכולה לעוף עכשיו". המשפט הזה היה תמציתו של יחס משפיל שלא ידעתי למנוע במשך 30 שנות נישואים. המילים האלה יצאו מפיו כשהודעתי לו שזאת הפעם האחרונה שהוא רואה אותי בבית. כשהחלטתי בכוחות אחרונים, בהבזק של אומץ לעזוב אותו ואת הבית בלי להביט לאחור. שלא אהפוך לנציב מלח. שלא אחזור לשם לעולמים. שלא אשמע יותר "את אפס", "צריך לאשפז אותך".

והילדים הרכים והיקרים שלי, גדלים לתוך המילים האלה, גדלים בתוך התקפי זעם מצמיתים, גדלים באלימות מילולית ופסיכולוגית, גדלים באווירה כוחנית. רואים בשידור חי איך מבטלים את אמא שלהם בגוף שלישי כאילו איננה שם לנגד עיני כולם. פעם אחר פעם שומעים את הזילזול, את הדיבור המתנשא, את הצחוק הציני, את הבוטות, את הקללות וההתנהגות המשפילה.

לתמיכה בקווי חירום 24/7 לנשים בזוגיות אלימה לחצו כאן 

כשהיה מגיע הביתה הילדים דאגו להיות בחדרים סגורים. כדי לשמוע קודם את צעדיו ואת מצב רוחו, אחר כך ירדו בשקט, אולי היום יהיה בסדר. ויש כאלה ימים של בסדר. ובכלל, אחרי כל עלבון או השפלה הייתי חוזרת ל"הכל בסדר". כמו בובת "טנגה סטנגה".

אורלי אלבו. צילום ביתי

המנגנון הזה השאיר אותי באשליה שהכל בסדר. והילדים רואים את אמא גם נשברת וגם חזקה. אני נצמדת לימים של ה"בסדר" ומקווה כל פעם מחדש שה"בסדר" הזה יימשך. אבל זה לא נמשך. ואני לא מבינה. שנים אני לא מבינה. חושבת שככה זוגות רבים, חושבת שככה אנשים חיים. שנים לא מבינה שקוראים לזה א ל י מ ו ת.

ויעברו עוד שנים רבות עד שאקלוט שילדיי גדלו שם וספגו אווירה אלימה. ואני, אמא שלהם, לא ידעתי לעצור את זה. כן שמרתי, כן גוננתי, כן ניסיתי למנוע, אבל לא העזתי לחשוב שאני יכולה לעזוב איתם את הבית.

ערב אחד, בעודי מול הטלוויזיה מסתכלת בתוכנית תחקיר על אלימות במשפחה, ראיתי תמונה של אישה מכונסת בתוך עצמה, מצטופפת בפינת חדר ומנסה להיעלם. באותו רגע הרגשתי כאילו קיבלתי מכה בבטן. ברגע הזה ראיתי את עצמי.

הייתי בשוק. זאת אני שם בתמונה. בכל התקף זעם כזה, אחרי שאני רצה וסוגרת חלונות ועם כל חלון שנסגר הצעקות רק יותר מתחזקות, אני מרגישה איך כולי מתקפלת בתוך עצמי, קפואה. ימים שלמים עוברים עד שהשרירים מרפים ואני מתיישרת.

שום סימנים לא היו עליי. לא כחולים ולא אדומים. רק העצב התמידי שנשקף מעיניי. זה היה הסימן היחיד. סימן ההיכר שלי. אולי רציתי שהעולם ידע דרך המבט. שמישהו יבוא ויעזור לי. לאט, לאט חלחל לי לתודעה שאני חיה במציאות לא שפויה מה שגרם לי להתבייש עוד יותר.

לתמיכה בקווי חירום 24/7 לנשים בזוגיות אלימה לחצו כאן 

הכאב והבדידות היו קשים מנשוא. לא שיתפתי חברות. בעיקר ניסיתי להסתיר, לחייך ולהגיד ש"הכול בסדר" גם כשכלום לא היה בסדר. כמו ללכת עם חולצה ארוכה ומשקפיים כשכולך סימנים כחולים. אני לא יודעת לעצור את הכאב הנוראי הזה. לא יודעת איך עוצרים את הרכבת הדוהרת הזאת.

באותו ערב הגיע טלפון מהמורה כי הילד דיבר לא יפה אליה. איך אסביר למורה שהוא שומע את אבא שלו מדבר ככה אל אמא שלו. וטלפון כזה מביא צונאמי של שאגות זעם "אתה לא יכול לדבר ככה למורה", החלונות רועדים. אני מבקשת ומתחננת מהמורה לא להתקשר יותר הביתה. רק אליי.

כל יום עלו בי מחשבות איך אני מסיימת עם הסיוט בלי משפחה תומכת, הורים או אחים. בידיעה ברורה שאין אף אחד שמחכה לי, שיהיה שם לחבק ולעזור. אני רוצה לעזוב אבל פוחדת פחד מוות. פחדתי שאם אצא, לא אראה את הילדים כי לא יהיו לי הכסף והכוחות לעמוד על שלי. אז הנחתי לזמן לעבור, ובינתיים ניסיתי לתקן, בעיקר את עצמי. המשפט שהיה הכי שגור בפיו היה "את גרמת לזה. אם לא תעשי ככה, זה לא יקרה…", וככל שניסיתי לתקן, זה נהיה עקום יותר. כשאין כבוד ואין ערכים, הכול רעוע.

השנים חולפות, והפחד הוא חלק בלתי נפרד מחיי. ככל שאני אומרת "ככה אני לא מוכנה להמשיך", כך המצב נעשה חמור פי כמה. ברור לגמרי. הפסקתי להגיד. במצטבר, הייתי מבלה שעות בפינת הכביסה. שם הייתי עם עצמי, תולה כביסה ובוכה בשקט. שם התחלתי לרקום מחשבות איך אני נחלצת מחיי ההרס האלה. כמו לתכנן בריחה מהכלא. בין המחשבות על "לעזוב את הבית" והתקווה שאולי זה ישתנה, הייתי חולמת על הגבר הזה שאפגוש, זה שינגב לי את הדמעות ויסתכל לי בעיניים ויגיד לי "אהובה שלי" ויישא אותי על כפיים. דמיינתי אותו שוב ושוב. דמיינתי את המגע שלו, ודמיינתי אותי, אהובה שלו.

השאגות האחרונות שנפתחו עליי היו בשש בבוקר. ככה הילדים התעוררו. ככה כל השכונה התעוררה. זה היה רגע מכונן, אני אפילו לא יודעת מאיפה הגיעו הכוחות אבל בוקר אחד הם הגיעו. הם כנראה תמיד היו שם בתוכי אבל אני השתמשתי בהם להמשיך את השגרה ולעסוק בדברים אחרים. בעיקר להיות פעילה בוועד כיתה, מארגנת מסיבות, פעילה חברתית. בסיום השאגות אמרתי לו בשקט מפתיע: "זאת הייתה הפעם האחרונה שצעקת עלי. יותר לא תראה אותי". ואז שמעתי את המשפט ההוא…

עוד באותו יום מצאתי דירה לעבור אליה. תוך ימים ספורים ארזתי חמישה ארגזים ויצאתי מהבית. לתמיד. למרות שאי אפשר להתכונן, הכנתי את הילדים לקראת מה שהולך לקרות. את הלילה הראשון העברתי לבדי בדירה ריקה ללא רהיטים וללא מיטה. ישנתי על מזרן על הרצפה ושלווה לא מוסברת עטפה אותי בלילה ההוא.

אחרי שנה וחצי הכרתי את הגבר שהחזיק את פניי וניגב לי את הדמעות וקרא לי "אהובה שלי" בדיוק כמו שדמיינתי. זה נשמע טוב וזה אמיתי לגמרי, אבל אני עדיין עם אותו מנגנון הרס עצמי שהסכים לספוג התנהגות אלימה. אז אני עדיין לא מאמינה שקיבלתי את הטוב הזה ואני בודקת שוב ושוב אם הוא יישאר "כי דברים טובים חייבים להיגמר", וזה זמני וזה לא אמיתי.

פחדתי לאהוב עד הסוף כדי שזה לא ייגמר ואני אפגע שוב. ועשיתי כל מה שאפשר כדי לקלקל, לא מכירה משהו אחר. והוא, נשאר איתי מאמין בי, נחוש שהטוב ינצח. חייב לנצח. הגבר הזה חיבק אותי חזק אל חיקו. בכל פעם ש"השתבללתי" והפעלתי שוב ושוב את מנגנון ההרס, הוא נשאר לחבק והמשיך לאהוב. וכך, כבר תשע שנים הוא מחבק אותי.

לצאת מהבית זה היה רק הצעד הראשון לשינוי שעוד מחכה לי, ללא צל של מושג מה מחכה לי. והיום, רק בשנה האחרונה, אני יודעת שאני ראויה. שתמיד הייתי ראויה ולא ראיתי את זה.

הילדים היקרים שלי והאהובים כל כך, שגדלו עם הורים במערכת מקולקלת, עם אמא חלשה ועם אבא כוחני משלמים היום את המחיר. כי היום אני אדם חדש, קמתי ועשיתי עבודה ארוכת שנים צמד המילים "את אפס" שנזרק אליי לאורך השנים נשאר חרוט עמוק בנשמה ובתודעה גם כשהאלימות הסתיימה. מהרגע שיצאתי מהבית ועד היום עברתי עם עצמי תהליך גמילה מהרס עצמי, תהליך שעושה פלאים, אך לא מסתיים. העבודה נעשית כל יום, כל שעה.

עם הזמן שמתי לב שגם הילדים אימצו את השפה שגדלו לתוכה. בדיוק את אותן המילים, באותו הטון. ואלה הילדים שלי, מהם לא מתגרשים. איתם המשכתי ב"הכול בסדר", עד שהבנתי את הכואב מכל – אלימות היא אלימות היא אלימות. זה לא בסדר. גם לא עם הילדים.

ההחלטה להוציא את האלימות מחיי לתמיד יש לה מחיר. זאת גמילה בייסורים. ילדיי גם הם ראויים לאהבה, גם הם ראויים שיחבקו אותם. אני יודעת, שכל אחד בזמנו, ימצא את הדרך ויעשה את התיקון. כי הם ראויים, תמיד היו ועודם.

נשים, אימהות, בנות, סבתות – אל תיכנעו לאלימות, לשום אלימות, לעולם. על אחת כמה וכמה, אם אתן אימהות. כשמדובר בילדים זה מטלטל. זה יושב על עצב רגיש מעין כמותו.

אני מבינה שיש לי ולכל אמא שעוברת אלימות פסיכולוגית, התעמרות, בוז, הקטנה, ניכור הורי, תפקיד להעביר את המסר הלאה. כדי שזה ייעצר כאן ולא יעבור לדור הבא, לנשים שלהם, לבעלים שלהן, לילדים שלהם, לנכדים שלי. כי אנחנו ראויים לאהבה, כולנו.

אם בשיתוף האישי שלי עזרתי לאישה שחווה אלימות מכל סוג שהוא להרים ראש היום ולעשות מעשה, לפעול ולשנות, אני את שלי עשיתי.

עכשיו אני יוצאת בהרצאה 'מסע הכומתה שלי' למען נשים שותקות, כדי להגיד בקול את מה שלא מדברים עליו. אלימות שקטה. פרטים על ההרצאה כאן

**

מערכת און לייף הרימה מבצע גיוס המונים לקו חם לפנייה של נשים בסיכון. נשים שאולי חוששות ואין להן לאן לפנות להכרה, תמיכה, ייעוץ ועזרה. נשים שחוששות שאולי הן "רק" קרבנות לאלימות מילולית או כלכלית. בואו לקחת חלק בפרויקט שיכול לחולל כאן שינוי אמיתי ולהפוך את ישראל למקום בטוח יותר לנשיםתמכו בנו כדי שנוכל להגיע לכל אישה ולעזור לה.

לתגבור קווי החירום, והצלת נשים נוספות שנמצאות במערכות יחסים אלימות ולא יודעות לאן לפנות: https://bit.ly/2NV44R6

#לאמשאיריםאףאחתלבדאלימות נגד נשים