זה סיפור על נערה שרצתה להרגיש גדולה, עצמאית ונאהבת. נערה שחשבה שהיא יודעת הכל, ויותר טוב. נערה שפגשה בחור שהחמיא לה, פינק אותה, עשה רושם טוב על הוריה ומשפחתה, הרעיף עליה מתנות ותשומת לב וגרם לה להרגיש מלכה.
הנערה, הבחורה, האישה הצעירה הזאת, התלהבה מאוד והרגישה גדולה ועצמאית ובעלת ממלכה משל עצמה, בדיוק כמו שרצתה. ממלכה קטנה ששייכת רק לה ולבחור המחמיא, האוהב והעוטף. אמא שלה אמרה לה "תלמדי, תמצאי עבודה, תדעי איך להיות עצמאית", אבל היא לא הקשיבה, כי בשביל מה צריך את כל השטויות האלה כשיש אהבה?
היא התחתנה, נכנסה להריון ונולדה לה ילדה. והיא רק בת 20, ילדה בעצמה. והחיים שלה היו מלאים בכל טוב – תכשיטי זהב, דירה שכורה, המקרר הכי חדש, מדיח כלים, מכונת כביסה, מייבש כביסה, סלון מפואר. הכל הכי משוכלל והכי יקר. היא הייתה מלכה, הכל הוא הביא לה, הכל הוא קנה לה. הכל בשבילה ובתמורה לכך שתהיה יפה ושותקת, יפה וכנועה. שתדע את מקומה.
לימודים? לא צריך יש לך הכל…
עבודה? לא צריך, הוא מביא את הכסף…
אירועים משפחתיים? לא צריך, את כבר לא שלהם – את שלו…
והיא בתוך תוכה אומרת – זאת לא אני… מי זאת?
והילדה /נערה/אישה הזאת, שתמיד הייתה תלמידה מצטיינת, פעילה חברתית, עובדת וחברותית נשאבה לחיים של גידול ילדה קטנה – ילדה ולא ילד! בת ולא בן! איך היא לא הביאה בן? כנראה שהיא לא אישה טובה מספיק, משהו לא בסדר איתה, משהו בה פגום. והיא בתוך תוכה לא מכירה את עצמה ככה… היא פגומה?
ומתחילים ויכוחים וחיכוכים, והיא לא מוותרת כי היא חונכה שיש דו שיח, שיש דיאלוג, זה מה שהיא ראתה בילדותה ובמשפחתה, אבל פתאום בלי הכנה (כי אף פעם אי אפשר להיות מוכנה) סטירה.
הלם, אלם, שתיקה, מבוכה, בושה, פחד, וכעס. מערבולת של רגשות, של תחושות, של מחשבות. ומיד אחר כך בקשת סליחה, ומתנות, ועוד סליחה והבטחה שזה לא יקרה שוב, ושוב סליחה ועוד מחילה וזה בעצם קרה בגללה. כי היא גרמה לו להתנהג ככה, כי התגרתה בו, כי היא ענתה לו, כי היא הוציאה אותו מדעתו, כי היא הוציאה אותו משלוותו.
אז הוא "סולח לה" והחיים ממשיכים. והניתוק מהמשפחה גדל, וחברים יש ממש מעט ורק מהצד שלו. ואין עבודה ואין לימודים ואין דבר מלבד כלוב – כלוב של זהב וילדה קטנה שנותנת לה אור וממלאת אותה באהבה. והחיים כמו החיים יש להם דינמיקה משלהם, הוויכוחים חוזרים לעיתים תכופות מידי, והיא למודת ניסיון, משתדלת לא לענות ושוקלת את המילים כי זו אשמתה. כמובן שזה לא עוזר והדחיפה חוזרת והאגרוף קפוץ והיא מתכווצת. ושוב בקשת סליחה ומתנות ותכשיטים והתנצלות וסליחה, אבל זה באשמתה.
והכל חוזר חלילה. בהתחלה 'פעם ב', ואחר כך פעם בחודש, פעם בשבוע, ואפילו פעם ביום. והיא מתביישת כי יש עליה סימנים אז היא מתבצרת בעצמה, בכלוב שלה, ולא משתפת ולא מספרת ולא מתלוננת, כי היא זאת שבחרה בחיים האלה, בבן הזוג הזה, ולא הקשיבה להורים – אז איך עכשיו היא תודה בטעותה? איך תתקן? איך תעזוב ותפרק משפחה?
אחרי זמן רב שהיא חיה באופן הזה, היא מחליטה להתייעץ בשקט ובהסתר, כדי לא להרגיז ולא להבעיר אש. אז היא מערבת את הוריה בקטנה, לא בכל הסיפור. היא לא מספרת על המילים הלא יפות, לא מדברת על ההשפלות, לא על המכות ולא על האיומים, כי היא מתביישת. בסופו של דבר היא מחליטה לחכות ולתת עוד צ'אנס, אולי משהו ישתנה, ואז היא נכנסת להריון נוסף.
היא מבינה שיהיה להם בן – נסיך, יורש. ובטוחה שעכשיו הכל בטוח ישתנה, שהוא ישתנה. שהוא כבר לא ישפיל, כבר לא יקלל, כבר לא ירביץ, כי יש לו בן והיא הייתה בסדר, תפקדה כמו אישה ומלאה את תפקידה. היא טועה כמובן. החיים לא משתנים והוא לא משתנה וסיר הלחץ עם שני ילדים קטנים רק מתגבר ומתגבר. ויום אחרי יום היא מתכווצת, ויום אחרי יום היא שותקת ומקווה לשינוי.
ההתפרצות הבאה הגיעה בלי סיבה, גם אל הילדה, על הילדה. ילדה בת ארבע, המומה, בוכיה, מפוחדת ולא מבינה. אבל אמא שלה מגינה עליה בגופה וחוטפת במקומה. גם במקרה הזה הגיעה בקשת הסליחה, המון סליחה, והבטחה שזה לא יקרה שוב ושזו פעם אחרונה כי זה בכלל באשמתה שלא שמרה על הילדה בעצמה.
לאט לאט חלחלה אצלה ההבנה ששם זה לא מקומה ושדבר לא ישתנה ויום אחד נפלה אצלה החלטה שצריך לעשות מעשה, ולמרות שלא רוצים לפרק משפחה ולמרות שלא פשוט להודות בכישלון ובטעות שנעשתה, זה הכרחי. אז היא מתגברת על הבושה ומבקשת עזרה והולכת לייעוץ – לבד – כי הוא לא משתף פעולה כמובן. בהתחלה בחשש, מספרת לא מספרת, משתפת לא משתפת, מתביישת ולאט לאט נפתחת, מקבלת עזרה, מבקשת עזרה, מגיעה להבנה, מקבלת כלים ותובנה והחלטה. הוא לא ישתנה לעולם, זאת היא שצריכה להשתנות. אז היא מנסה לשנות את עצמה אבל לא משתנה דבר. כלפי חוץ הם משפחה מושלמת מעוררת קנאה אבל בתוך תוכה, האמת לא יפה בכלל.
יום אחד היא פשוט מבינה שהתירוצים הם רק שלה ואיך לעזאזל היא נותנת כזאת דוגמה לילדים שלה, לבת שלה? איזה אישה היא מלמדת אותה להיות? איך אפשר להמשיך ככה? וההבנה מחלחלת והמעשים מתחילים לקרום עור וגידים ונגמרים התירוצים. ובאותה החלטה של אומץ היא מתקשרת למשפחתה ועוזבת הכל ולא מסתכלת אחורה ולא לוקחת דבר ולא חוזרת יותר ולא מתחרטת ושועטת קדימה, רק קדימה. זהו אפשר לנשום.
יש קשיים? אז מתגברים. אין עבודה? אז מתחילים מלמטה. אין תארים? אז לומדים.
ועוברות השנים, יש חברים, יש משפחה, יש עבודה, יש ילדים ויש בן זוג ומשפחה חדשה. והילדים גדלים ומתחתנים ויש נכדים ויש אהבה ופרגון ותמיכה, ויש חיים טובים ויש גם קריירה חדשה שמעצימה אותה ועוד הרבה נשים מסביבה. עכשיו זה הייעוד שלה בחיים, להעצים נשים אחרות ולספר את הסיפור שלה.
זה סיפור חיים של ילדה-נערה-אישה שהצליחה לצאת מהתופת. זה הסיפור שלי.
**
חודש נובמבר הוא חודש המודעות הבינלאומי לאלימות במשפחה. ביום חמישי ה-18.11.21, תקיים יעל לויתן ירדן הרצאה מיוחדת בה תשתף בסיפור חייה: לפרטים נוספים ליחצו