"הדבר הכי קשה לאישה מוכה זה להגיד שהיא מוכה"

הייתי בערך בת 14 כשהתקשרתי בפעם הראשונה למשטרה. בבית הפרטי שלנו במושב היו 3 מפלסים, ומהקומה העליונה, זו של הילדים, שמעתי את אבא צועק על אמא בסלון ושמעתי את אמא מייבבת כשהיא מכודררת כולה בפינת החדר. אולי שמעתי גם את המכות ואולי דמיינתי ששמעתי אותן. אני חושבת שלא צריך לשמוע מכות פיזיות כדי לדעת שנפש של בן אדם נחבטת שוב ושוב אל פינות הגוף ברגעים כאלה.

אני לא יודעת מאיפה האומץ, אבל זוכרת את האצבעות הרועדות שאחזו בשפופרת הטלפון והקישו "100" על לוח המקשים ואת הקול הרועד שלחש לשוטרת התורנית- בשקט, כדי שחלילה לא ישמע מלמטה ויבוא גם אליי – "תעשו משהו, אבא מרביץ לאמא". מה שאני עוד זוכרת היטב זה את התשובה: "אין לנו מה לעשות עם זה, שתבוא מחר להתלונן על זה בתחנה אם היא רוצה". מה שהשוטרת ההיא בתורנות הלילה לא הבינה זה שהקשר בין אישה מוכה ובין הרצונות שלה הוא הדבר הראשון שמנותק על ידי התוקף שלה.

אבא שלי לא הרבה להכות, הוא השתמש יותר במילים. החל מקללות פשוטות ועד אמירות מורכבות על היכולת או חוסר היכולת לעשות דברים, לדבר, להתלבש, לקנות, לחשוב. על כמה העולם בחוץ אכזר ואנשים זרים רק רוצים לנצל אותך, וכמה טעויות את תעשי אם לא תתני לו לעשות הכל בעצמו כי מה את מבינה. בעולם שלו הוא היה אות ומופת לאדם נורמטיבי – כזה שעובד ומפרנס, ישר והגון- וגם אבא נהדר, שדואג להכל, ומביא ומחזיר ויודע מה את עושה ועם מי ועד מתי.

בשביל העולם הרחב אבא שלי היה עוד אדם רגיל ואפילו משעמם, אבל העולם הצר שלנו היה מורכב מרשת של חוקים ותקנות שמשתנים תדיר ושאין לך שום סיכוי לעמוד בהם. איכות החיים שלנו הייתה תלויה במהירות שבה הגענו לברך אותו לשלום כשנכנס הביתה, במיקום של המוצרים במקרר לפי החוקיות שהוא קבע ולפי תאריך תפוגה, במהירות שבה ענינו לטלפון כשהוא התקשר, אם האוכל היה חם מספיק, החשבוניות שצריך לתייק תויקו בקלסר הנכון, אם הבגדים שלבשנו נראו לו בסדר, אם כיבינו את האורות כשיצאנו מכל חדר, אם הקפדנו לא ללכת יחפים, אם בילינו מספיק זמן "עם המשפחה" בסלון או אם ענינו לו מהר כשהוא קרא לנו ואמרנו את כל הדברים הנכונים בנימוס הנכון.

אבא היה יכול להתעלם ממך יומיים כי בבוקר הוא אמר שכדאי לקחת מעיל אבל את העדפת לא לקחת מעיל. והוא היה יכול לשבור מתנות שקיבלת ליום ההולדת כי הן לא בטיחותיות מספיק ועלולות לעלות באש. היה שם טרור שקט, שקשה להסביר, וכולם ידעו. השכנים שמעו את הצעקות, סבא וסבתא הכירו את הבעיות, החברים הכירו את הקללות וההשפלות והשתלטנות, מהאירוח בסלון שלנו, מהאירוח בסלון שלהם. אם הם רצו לעשות עם זה משהו לעולם לא אדע, כי לא עשו עם זה כלום. אבל אני מבינה למה. בגלל השוטרת ההיא בתורנות הלילה אני מבינה למה.

אני לא יודעת אם הייתי מתנהגת אחרת במקומם. לפעמים, גם כשאת יודעת מה הדבר הנכון לעשות, ושאת צריכה לעשות אותו, את לא יודעת איך, כי הכלים לא מספיקים. כי אם המשפחה לא מוכרת לרווחה, ואם במשטרה לא מקשיבים לילדה בת ארבע עשרה שמדווחת בלב הולם שהיא הבאה בתור – למי עוד נותר לפנות? מי רוצה להכניס אלימות לתוך הסלון השקט והיפה שלו?

מיכל פלד בילדותה. צילום ביתי

כששמעתי ש"אונלייף" מנהלת קמפיין, ביחד עם עמותת "לא לאלימות", להקמת קו חירום עבור נשים שסובלות מאלימות מכל סוג, כזה שפועל 24/7 ומציע גם אוזן קשבת וגם ייעוץ משפטי, משהו בי נפרץ. הילדה ההיא, שנאלצה להניח את השפופרת על כנה, להסתכל על אחיה הקטנים שעומדים שם בעיניים פעורות ומסתכלים עליה בציפייה, ולהגיד להם בעיניים מושפלות "מצטערת, אין מה לעשות אלא לחכות שזה יעבור". הילדה ההיא הרימה לרגע את עיניה הכבויות ואור חדש ניצת בהן – שאולי האישה +הבאה תינצל. שאולי הילדה הבאה תינצל. כי כולם מדברים על הנשים, ומעט מאוד מדברים על הילדים.

אני עזבתי את הבית בגיל תשע עשרה, ברגע שנכנסתי לשירות קבע והמשכורת אפשרה את זה. אבא שלי ניתק איתי קשר ואסר על כולם לדבר איתי או לתמוך בי בכל צורה. לאמא שלי אמר שלא תדאג כי עוד אחזור עם הזנב בין הרגליים. וחזרתי.

אחרי ארבע שנים של עצמאות מוצלחת עם הזנב מורם גבוה, בגיל עשרים ושלוש החלטתי לנסות ולחזור לגור עם ההורים כי רציתי להתחיל ללמוד לתואר ראשון ולא הייתה לי יכולת כלכלית להחזיק דירה במקביל. ההתחלה הייתה טובה, אבל מהר מאוד חזר הניגון הישן. זה התחיל מההצקות הרגילות של "אסור שהמחשב שלך יהיה בתוך החדר, רק בחוץ" ו"עם מי את מדברת", ו"כמה זמן לוקח לך לעשות שיעורים, את בטח עושה דברים אחרים", ו"למה את לא מוצאת עבודה במקביל, כל הילדים של החברים שלי עובדים ורק את מתעצלת". עד שלילה אחד הצקה כזו עברה אסקלציה איומה ופתאומית לאלימות של ממש – משיכות שיער, דחיפות, מכות, ואיומים. "אני אהרוג אותך, את לא תראי אור בוקר", הוא אמר.

זו לא הייתה הפעם הראשונה שזה הגיע לעוצמות כאלה, אבל אני כבר לא הייתי ילדה. כנראה בגלל זה, עשר שנים אחרי שהתקשרתי למשטרה ונעניתי בחומה אטומה, אמא שלי עשתה את הבלתי ייאמן והתקשרה בעצמה למשטרה. כשנדבר על זה בעתיד היא תסביר שבאותו רגע היא הבינה שזהו, שזה לא ישתנה אף פעם, ושהיא לא באמת רוצה יום אחד, ממש בקרוב, למצוא את עצמה לבד איתו בבית.

שני שוטרים הופיעו אצלנו בדלת. אני לא יודעת מי הופתע יותר, אבא שלי או אני. הם החרימו לו את האקדח שהיה לו בארון (ברישיון שאח"כ נשלל), לקחו אותו לתחנה, והסיעו את אמא שלי ואותי בניידת נפרדת למתן עדות. ישבתי שם מול החוקר, בחולצה קרועה, שריטות על הצוואר, שיער פרוע ומרוט, וסיפרתי בשקט מה קרה. כשסיימתי, החוקר פנה לאמא שלי ושאל מה יש לה להוסיף, והדבר הראשון שהיא אמרה זה "הוא בסך הכל אבא טוב".

לוקח כמה שנים לנשים מוכות להפסיק לתמלל את התוקף שלהם, לחזור לדבר את השפה שהן מכירות מהחיים שלהן לפניו. לאמא שלי זה לקח 25 שנות נישואים לפני שהרימה טלפון למשטרה ולמעשה התניעה את התהליך הכמעט בלתי נתפס של גירושין ממנו. האומץ שלה בל יתואר במעשה הזה, ונדרשו שנים של טרור איטי ומזדחל עד הקצנה אחת (מיני רבות) שהפכה את הטלפון הזה לאפשרי. לי זה לקח 24 מהשנים הראשונות שלי בעולם הזה.

מי יודע כמה מזה היה נחסך עבורה, לו הייתה יכולה להתקשר למישהו שבטוח שהוא קשוב, שלא מחייב, שלא יופיע לה בבית לפני שהיא מוכנה להתמודד עם ההשלכות. מי יודע כמה מהילדות שלי, של האחים שלי, היה אפשר להציל.

הדבר הכי קשה לאישה מוכה זה להגיד שהיא מוכה ושזה לא בסדר. זה להפסיק לגונן ולתרץ ולחפש דרכים להיות בסדר עם התוקף. זה לשבת מול חוקר משטרה, עם הבת שלך המומה לצידך, ולראות את המבט הנדהם שלו אחרי שאמרת לו "אבל הוא בסך הכל אבא טוב" ולהבין שזהו, די, זה לא עובד יותר.

אבל זה החלק הקל. קודמים לו מיליון צמתים קטנים של חששות ומחשבות, ספקות וקריאות קטנות לעזרה שאין להן כתובת. הרבה לפני שלמשטרה יש כלים לעשות משהו יש ואקום, שבו הקריאות הקטנות לעזרה נבלעות. תנו לנשים האלה קול. תנו לילדות ולילדים שלהן קול. רובנו לא נרצחות, רק מתות לאט מיום ליום בלי יכולת לבקש עזרה למרות שיש כזו ממש שם אם רק נרצה. אבל הרי כל קשר בין אישה מוכה לרצונות שלה הוא הדבר הראשון שמתנתק.

**

מערכת און לייף הרימה מבצע גיוס המונים לקו חם לפנייה של נשים בסיכון. נשים שאולי חוששות ואין להן לאן לפנות להכרה, תמיכה, ייעוץ ועזרה. נשים שחוששות שאולי הן "רק" קרבנות לאלימות מילולית או כלכלית. בואו לקחת חלק בפרויקט שיכול לחולל כאן שינוי אמיתי ולהפוך את ישראל למקום בטוח יותר לנשיםתמכו בנו כדי שנוכל להגיע לכל אישה ולעזור לה.

 

כדי לסייע לתגבור קווי החירום, והצלת נשים נוספות שנמצאות במערכות יחסים אלימות ולא יודעות לאן לפנות תירמו: https://bit.ly/2NV44R6

#לאמשאיריםאףאחתלבדאלימות במשפחהאלימות כלפי נשים