"אסור שיידעו שאת אמא גרועה שלא ייקחו לך את הילדים"

אלימות נגד נשים היא תופעה חברתית הכוללת אלימות פיזית, אלימות מילולית, התעללות נפשית, אלימות מינית ואלימות כלכלית נגד נשים. האמת היא שידעתי את זה. קראתי, שמעתי, כמו כולנו הזדעזעתי. ברור. אבל אף פעם לא תיארתי לעצמי שאהיה חלק ממעגל האלימות.

הייתי עדנה. עדנה המתובלת. עדנה הליצנית. כולם הכירו אותי, מחאו לי כפיים כשהופעתי על הבמה, צבעונית, נוצצת ומצחיקה. כולם אהבו אותי שם, על הבמה, וכשחזרתי הביתה, העברתי את הכסף שהרווחתי, לבעלי, והייתי שוב אוויר. הופעתי שוב ושוב כדי לא להיות אוויר, כדי לדעת שכולם כולם אוהבים אותי.

אני עומדת על הבמה והם מוחאים לי כפיים. הם לא רוצים שארד ממנה. הם לא מקללים אותי, מונעים ממני לקנות מזון לילדיי ולי, מנתקים את הדוד של המים החמים כדי שלא אוכל להתקלח, מחביאים ממני דברים שחשובים לי, אוסרים עליי לפתוח חשבון בנק, ללמוד נהיגה, להתראות עם חברים, משפחה, קולגות לעבודה, גוזלים ממני כל שקל שאני מרוויחה כי טוענים שאיני יודעת לנהל את כספי בזמן שהם יושבים בבית ולא עובדים כלל, כופים עליי סקס מגעיל בלילה, מגישים נגדי תלונות שווא במשטרה ומטרטרים אותי סתם. הם לא שולחים אותי לקורס יזמות עסקית כדי שאפתח עסק והם יגרפו את כל הכסף לחשבון הבנק הפרטי שלהם.

כל זה היה לי במדינת האלימות בבית שלי. למדינה הזו היה שליט אחד שמחליט על הכול ובעיקר עליי, במדינה הזו לא היו תנאים סוציאליים: גם אם את חולה, אחרי לידות, אחרי ניתוחים והקרנות, לא מגישים לך כוס מים או דואגים לך לתרופות. אסור שאף אחד בחוץ ידע מה מתרחש במדינה, אסור  שידעו שאת אפס, שאת אישה רעה, שאת אמא גרועה, כדי שלא יקחו לך את הילדים, אמר השליט. עדיף ככה. אולי ככה זה צריך להיות. אולי ככה זה אצל כולם.

למדתי לשתוק, להתכנס בעצמי ולהדחיק הכול. אם אני, עדנה הליצנית שכולם כולם אוהבים, עוברת חוויות כאלה, כנראה שאלה שבחוץ, אלה שמוחאים לי כפיים, לא באמת יודעים את מי הם אוהבים, לא יודעים שאני ממש לא שווה כלום, שהכול בעצם באשמתי, שאני לא ראויה לתשואות שלהם.

הימים עברו בקושי והלילות בקושי רב יותר. את חלקם "ביליתי" על הספסל בתחנת האוטובוס בלילה, בקור, לאחר שהוא נעל אותי מחוץ לבית. עשרים שנה הייתי נתינה במדינת האלימות ולא הרגשתי ולא ידעתי שאני עוברת את כל אלה. הילדים גדלו והפגיעות שלהם ניכרו באישונים האטומים בעיניהם, בקשיים שלהם בלימודים, עם חברים, בבושה. הם המשיכו לחיות בתופת הזאת, ממש לא מבחירה. בצרחות, בקללות, בפגיעות, בעובדה שמעולם לא היה כסף, לדבריו, לספרי לימוד ולצרכים שלהם, בשטיפות המוח שעברו, שאמא שלהם זונה ואפס ולא שווה כלום, באיומים, ושוב קללות. ומכות. ואני? תכלס, במדינת האלימות הייתי אחת מהם. לא באמת הייתי להם לאמא.

ושוב ההופעות ואפילו סרט בטלוויזיה עשו עליי, על כמה הילדים אוהבים אותי בהופעות ועל העסק שפתחתי, ושוב הקהל ומחיאות הכפיים, ההכחשה. ידעתי שחשוב שיהיה מרוצה, שאדבר יפה, שאפנק אותו בלילה, ושהכי חשוב – שלא אעצבן אותו ולא אכעיס אותו, ואז אולי יהיה שקט בבית, ולחילופין, אולי ידבר איתי אחרי ששתק מולי שבועות שלמים. זה הרבה יותר ממכות – השתיקה הזאת. למדתי שיש מושג כזה "נשים שקופות". עשרים שנה. וכל הזמן טיפולים זוגיים ומשפחתיים ופרטניים, התערבויות של הרווחה – ללא הועיל.

אני אישה נפגעת אלימות. אני? 

לעולם לא אשכח את היום שבו הגעתי אל תחנת המשטרה. כבר לא הייתה ברירה. קצינה סבלנית הכניסה אותי לחדר. "עכשיו השעה שמונה בבוקר," היא אמרה, "אנחנו כאן עד שש בערב. לאט-לאט. רק תגידי לי אם תרצי לאכול או לשתות משהו." היא לקחה בלוק כתיבה גדול ועט ושאלה אותי שאלות, ואני עניתי. ואפילו לא שמעתי מה עניתי.העיניים שלי עקבו אחרי מה שהיא כתבה, והיא כתבה כל מילה שאמרתי.

השעות חלפו והדפים התמלאו, ופחות ופחות יכולתי להאמין שמה שכתוב בהם יוצא למעשה מהפה שלי, שאני האישה המסכנה והאומללה הזאת שאנחנו מדברים עליה, שהבית המדובר הוא ביתי, האיש שאני מדברת עליו הוא בעלי, זו מדינת האלימות שלי, וכן – אני אישה נפגעת אלימות. אני? לא, לא, זה לא יכול להיות! (גם כשכבר הייתי חלק מקבוצת נשים נפגעות אלימות, גם כשלקחו אותנו להצגה לתמיכה במלחמה נגד אלימות נגד נשים וגם כשכולן סיפרו פחות או יותר את סיפור חיי, גם אז התרעמתי והתקשיתי להבין שאני! אני אישה נפגעת אלימות. אני).

הגעתי למרכז למניעת אלימות במשפחה לטיפול. חייבת לומר לכם – זה לא דיסנילנד. בבקרים פגשתי את מי שטיפלה בי, שלמעשה "ילדה" אותי מחדש. החדר שלה היה עבורי כמו רחם. הטיפול הפגיש אותי עם הילדה שהייתי, עם פגיעות שלא זכרתי או שהתכחשתי להן, שקרו והובילו לנישואין שגויים, לדימוי עצמי נמוך, לביטחון עצמי ולתודעה עצמית מעוותים לחלוטין עד כדי ביטול עצמי טוטאלי ובריחה למחוזות אחרים.

באותו זמן עבדתי, פרנסתי, שילמתי חובות, הייתי אמא לילדים שלי שגדלו כבר, למדתי איך להקשיב, להכיל, להרגיש, לבכות, לחיות. למדתי ללכת, לאכול, לנשום, לנהוג, להתמודד עם פחדים ובעיקר להביט להם בעיניים ולדעת שיש כל כך הרבה אנשים טובים באמצע הדרך, מטפלים, תומכים, עובדים סוציאליים, מתנדבים, כל כך הרבה עזרה ודאגה, ושמה שלא יהיה, אני אסתדר ואעמוד על הרגליים בראש מורם. השמים לא יפלו.

המרכז למניעת אלימות במשפחה היה לבית שלי. למדתי לאהוב, לחבק, לנשק. קיבלתי טיפול פרטני וטיפול קבוצתי. תמיד היה לי עם מי לדבר וגם לשתוק. ניפצתי חומות שהקיפו את הלב שלי ואז גם הגיעו הדמעות. הרבה דמעות. למדתי לכאוב.

כל צעד שצעדתי ראיתי את האור חוזר לעיניים של ילדיי, את החיוך והשמחה בפניהם, איך הם נושמים יותר רגוע. איך הם שוב יכולים להיות ילדים של אמא.

המשך הסיפור של מיי שחר בספר "גחליליות בלילה", המאגד חמישה עשר סיפורים של נשים שיצאו ממעגלי אלימות שונים במשפחה.

 

עטיפת הספר "גחליליות בלילה". פרויקט סיפורים מיוחד של הוצאת רימונים

 

 

**מערכת און לייף הרימה מבצע גיוס המונים לקו חם לפנייה של נשים בסיכון. נשים שאולי חוששות ואין להן לאן לפנות להכרה, תמיכה, ייעוץ ועזרה. נשים שחוששות שאולי הן "רק" קרבנות לאלימות מילולית או כלכלית. בואו לקחת חלק בפרויקט שיכול לחולל כאן שינוי אמיתי ולהפוך את ישראל למקום בטוח יותר לנשיםתמכו  כדי שנוכל להגיע לכל אישה ולעזור לה.

כדי לסייע לתגבור קווי החירום, והצלת נשים נוספות שנמצאות במערכות יחסים אלימות ולא יודעות לאן לפנות תמכו: https://bit.ly/2NV44R6

#לאמשאיריםאףאחתלבדאלימות במשפחהאלימות כלפי נשיםגחליליות בלילהפגיעה מינית