"רציתי בית כמו שאף פעם לא היה לי ואז הוא הגיע, ולא ראיתי את הסימנים"

הייתי בתחילת שנות העשרים לחיי. אם יש משהו שרציתי בעולם הזה זה חלקת אדמה אחת יציבה, פינה אחת משלי. סיימתי צבא, עם לא מעט אובדן של חברים וחברות. ואז, עם חצאית ארוכה וחולצה שמכסה את המרפק – אופנה חדשה שסיגלתי לעצמי, סידור ביד ואמונה חדשה בלב, חשבתי שאני מוכנה. שהגיע הזמן לבית משלי.

אחרי ילדות והתבגרות בצל האלימות, ועוד שנים בלי בית או בכלל דוגמא למשפחה, רציתי בית, כזה כמו שאף פעם לא היה לי. ואז הוא הגיע. לא ראיתי את הסימנים ולא ידעתי לזהות. לא כשהוא אמר לי כבר בפגישה השנייה שלנו שנעשה שבתות אצל אחים שלו, לא כשהוא זה שקבע את האולם והתקליטן והצלם וכל השאר, וגם לא כשלא ראיתי כלום מכל מה שנתנו לנו בחתונה.

לכל דבר היה הסבר, והכל היה ניראה לי מוכר כל כך. ככה גדלתי. הוא פשוט דואג לי-לנו, הוא מסדר הכל שיהיה לנו טוב, והרי בסך הכל הוא נתן לי לבחור את שיר הכניסה לחופה. היו לי כל כך הרבה תירוצים שהמצאתי לעצמי כדי שהפאזל הלא נורמלי הזה יוכל להתחבר. יש מצב שהיה בי גם משהו ילדי כזה שחיפש איזו דמות של אבא שאוכל להישען עליה ולהרגיש מוגנת. כך או כך, התחתנו.

קצת לפני שהכרתי אותו התחלתי טיפול במרכז לאלימות במשפחה, בתקווה שלא אמשיך את שרשרת האלימות. אחת הבקשות הראשונות של אור הייתה שאפסיק את הטיפול הזה. צריך להשקיע בקשר שלנו, נגור רחוק מהמרכז הטיפולי, צריך למצוא עבודה. לכל דבר הייתה סיבה הגיונית, כבר אמרתי? "את יודעת מה הייתי הכי רוצה עכשיו? לתת לך חיבוק גדול", הוא אמר לי בפגישה האחרונה שלפני החתונה שלנו ואני נמסתי מהאיש הזה שמולי, כי זה מה שבסך הכל רציתי- חיבוק. תרגמתי את זה לבית, למשפחה, לבעל, כשהאמת היא שהייתה בתוכי ילדה קטנה שלא נתנו לה אף פעם לגדול והיא בסה"כ רוצה חיבוק.

לא ראיתי את נורות האזהרה באיש ש"בחרתי". ולא, לא בחרתי אותו באמת, כי אין בחירה איפה שאין מודעות. אור לא היה אלים פיזית בשנים הראשונות. אבל הוא מחק אותי, והרבה. הדבר הכי חשוב היה הוא. מה שהוא רוצה, מתי שהוא צריך לצאת, מתי שהוא רעב, מה שהוא אוהב לאכול, ומה שהוא חושב. חברות הפכו להיות דבר מיותר, למשפחה כבר הלכנו פחות ופחות, היינו רק הוא ואני בעולם. אבל היי, זה בדיוק מה שרציתי לא? וזה גם מה שכל כך מוכר לי, וככה זה אצל כולם אז אין לי על מה להתלונן…

הפער המנטלי בינינו היה מטורף, וזה למרות הביטחון והדימוי העצמי הנמוכים שלי. אור כתב עם שגיאות כתיב בולטות, הוא לא למד מקצוע מעולם, לא הצליח לפעמים ליצור או להבין שיחה בסיסית עם אנשים, ואני? אני תמיד הגנתי עליו, הפכתי להיות מעין המטפלת שלו – עושה במקומו דברים, אחראית על סידורים מורכבים ועוד. כשהגיעה האלימות הייתי כבר במלכוד. כולם בטוחים שאנחנו זוג מדהים ומשפחה מאושרת. איך יוצאים מזה אלוהים? ומי בכלל צודק – הם או אני? כל המשפטים ששמעתי מהילדות עלו והציפו. "זאת אני שלא בסדר", "אם רק הייתי… הוא לא היה מתפרץ", "אם רק לא היו לנו חובות הוא היה יותר רגוע ולא שובר את הבית ואת יושביו", "אני צריכה להגיד תודה, הרי יש לי את הבעל הכי טוב שאפשר לבקש…".

להיות דור שני לאלימות במשפחה זה מלכוד לא נורמלי, כי זה מתחיל ומשתרש עוד מהילדות. אולי שאלתם את עצמכם לפעמים איך ילד שספג אלימות עדיין לפעמים קשור לאבא שלו? איך ילד לפעמים מצדיק את האבא ומאשים את האמא? ועוד שאלות דומות. אז התשובה היא כזאת – ילד לא יכול לחוות את אבא שלו כמפלצת, והוא יעשה הכל כדי שזה לא יקרה. כי הוא זה 50% אבא שלו, ואם אבא שלו מפלצת מה זה בעצם אומר עליו, שהוא 50% מפלצת? אז בניסיון לקבל את עצמו, לגבש את הזהות שלו או איך שלא תקראו לזה, הוא מעדיף למצוא את כל הסיבות שבעולם למה אבא שלו הוא בעצם בסדר, ואם רק אמא הייתה מכינה את האוכל בזמן, אם הוא עצמו לא היה עונה לו, אם רק הבית היה יותר מסודר.. אז אבא המפלצת היה פשוט אבא.

ואז את גדלה עם זה. אם רק לא הייתי אומרת מה אני חושבת, אם רק האוכל היה מוכן בזמן, אם רק הילדים לא היו משגעים אותו כמו שהוא אומר, זה פשוט מתקבע. וזה משתלב מעולה עם הביטחון והדימוי העצמי הנמוכים שהתקבעו גם הם כבר בילדות. לא יעזור לדבר בהגיון עם מישהי שנמצאת במצב כזה, כי אין שם הגיון. זה קצת כמו לדבר עם רובוט עם תוכנת הפעלה מובנת ולצפות שהוא יפעל אחרת.

מה שכן יכול לעזור זה מישהי או מישהו שמבינים ב'רובוטים', ילדות-נשים שבירות שכאלה, ויידע איך להגיע אליהן ולשנות את ההגדרות. וזה לרוב קורה רק בטיפול טוב ומעצים, מסע טיפולי ארוך, כואב, ומעצים גם יחד. מסע שבו אותה ילדה-אישה צריכה קודם כל לבנות אמון ב"טכנאי/ת" שמולה כדי שתרגיש נוח ובטוח לחשוף את כל ההגדרות השגויות שמקובעות בתוכה. השלב הזה הוא לפעמים הארוך ביותר. ואז צריך לעבוד ביחד כדי לנקות את ההגדרות האלה, למחוק אותם, השלב הזה הוא לפעמים הכואב ביותר. אחרי כל זה צריך לכתוב ביחד הגדרות חדשות, בסיסיות, שאיתם היא תוכל לצאת אל החיים, אל חיים טובים יותר, ולשכלל לעצמה לבד עם הזמן גם הגדרות מורכבות יותר שמתאימות לה. תהליך כזה דורש המון זמן, כגודל הקיבעון של ההגדרות הישנות ככה העבודה לתקן אותם. והלוואי שהמערכת הייתה מבינה את זה.

****

מערכת און לייף בשיתוף עמותת ל.א לאלימות במבצע גיוס המונים לקו חם לפנייה של נשים בסיכון. נשים שאולי חוששות ואין להן לאן לפנות להכרה, תמיכה, ייעוץ ועזרה. נשים שחוששות שאולי הן "רק" קרבנות לאלימות מילולית או כלכלית. הקמפיין הזה מסתיים בראשון, נר ראשון של חנוכה. בואו לקחת חלק בפרויקט שיכול לחולל כאן שינוי אמיתי ולהפוך את ישראל למקום בטוח יותר לנשיםתמכו בנו כדי שנוכל להגיע לכל אישה ולעזור לה.

#לאמשאיריםאףאחתלבדמאבק באלימות כלפי נשים