בגיל 18 עלתה מ' מאתיופיה. היא לא הכירה את השפה ולא ידעה איך להתנהל במדינה החדשה. היחידים שהכירה היו בעלה הטרי ס' ובני משפחתו איתם עלתה לישראל. בניגוד לכלות צעירות אחרות, מ' לא הרגישה שכל החיים לפניה במדינה החדשה, אלא להיפך, היא הרגישה שהחיים סוגרים עליה. כי למרות שהם היו נשואים רק זמן קצר, בעלה של מ' היה מקנא לה באופן אובססיבי ומכה אותה באכזריות. ולה לא היה לאן לברוח.
איך נראו החיים שלך ושל בעלך בתחילת הדרך?
"התחתנתי בגיל 18 באתיופיה ועלינו ביחד לארץ. עליתי בלי המשפחה שלי, רק איתו ועם הקרובים שלו. הוא היה מרביץ לי ונותן לי סטירות. כשהאלימות התחילה חשבתי שזה חולף ושזה יעבור אבל כשנכנסתי להריון הדברים רק החמירו".
באיזה מובן?
"למרות שהוא היה הגבר הראשון והיחיד שלי הוא כל הזמן פחד שאני אהיה עם גברים אחרים. הקנאה שלו הייתה חולנית. הוא אסר עליי לדבר עם גברים ועם נשים שהן לא מהמשפחה שלו. אם גבר היה אומר לי שלום הוא מיד הניח שאנחנו מנהלים רומן. הוא היה בטוח שאני בוגדת בו עם גברים ממרכז הקליטה והרביץ לי. זאת הייתה תקופה קשה, המקום היה חדש, השפה הייתה חדשה, הייתי לבד. כשהוא היה מכה אותי לא היה לי לאן לברוח אז הייתי הולכת לבית של ההורים שלו וחוזרת כשהוא קרא לי לחזור".
אף אחד מהמשפחה שלו לא עזר לך? כל הסביבה שלכם ידעה מה הוא עושה.
"לא. גם לא אמא שלו. אחיו היה בא ומנסה לדבר איתו ולפעמים גם קרובים אחרים אבל זה לא היה עוזר. הוא היה בן אדם חולה. מקנא ומדמיין דברים. אם למשל לא הרגשתי טוב והייתי בשירותים יותר זמן מהרגיל הוא היה בטוח שאני נמצאת שם עם גבר אחר. הוא אפילו הכה מישהו ממרכז הקליטה כי חשב שבגדתי איתו. כולם מסביב ידעו אבל לא היה לי לאן לברוח, לא היה לי מושג שקיים מקלט לנשים מוכות. גם המורה באולפן הבינה שיש בעיה למרות שניסיתי להסתיר. היא אמרה לי להגיד אבל לא הסכמתי, פחדתי שהוא יהרוג אותי".
ומה עושים כשמרגישים שהכל סוגר?
"כשראיתי שאין לי מוצא חשבתי להתאבד. אמרתי לעצמי שאני פשוט אגמור את הסבל הזה. כתבתי מכתב התאבדות והתכוננתי לצאת בלילה עם התינוק שלי, לא רציתי להשאיר אותו בבית עם האיש האכזרי הזה. במרכז הקליטה הייתה גינה גדולה וחשבתי שאם אני אשאיר אותו שם השומר ישמע אותו וייקח אותו. כשהגיע הרגע ובעלי נרדם לקחתי את הבן שלי יחד עם תיק שבתוכו שמתי בקבוק חלב, חבל ומכתב התאבדות. רגע לפני שיצאתי מהבית בעלי התעורר ותפס אותי. הוא פתח את התיק ומצא את החבל והמכתב".
מה הייתה התגובה שלו? זה גרם לו להתחרט על מה שהוא עשה לך?
"לא. הוא ראה את התיק ופשוט התגלגל מרוב צחוק, התכנון שלי הצחיק אותו. חשבתי שאם אני אתאבד זה יזיז לו משהו אבל לא היה לו אכפת אם אמות או לא. באותו רגע הבנתי כמה אני כלום בשבילו, הבנתי שאם אני אמות הוא לא יפסיד כלום, ושרק אני והבן שלי נפסיד אז ויתרתי על הרעיון. אחרי זה הוא רק לקח לי את החבל והמשיך בשלו. בשלב מסוים הוא התחיל לאיים עליי שיהרוג אותי בעצמו".
לאחר תקופה ארוכה בה שהו במרכז הקליטה, מ' ובעלה עזבו לדירה שקיבלו מהוריו וחיו בסמיכות אליהם. בני משפחתו של ס' ידעו שהוא מתעלל באשתו ושחייה בסכנה אבל הם לא התערבו. הדבר היחיד שעשו היה לקיים איתו שיחות מידי פעם, ולהציע לה לשהות בביתם כשהוא כועס ועצבני. למ' חסרת האונים לא היה לאן לפנות. היא נשארה בקשר החולני ובהמשך נכנסה להריון נוסף. כצפוי, גם התינוקת החדשה לא גרמה לבעלה להשתנות.
"לילה אחד כשהבת שלי הייתה בת חצי שנה בעלי העיר אותי בלילה כדי שאניק אותה. התינוקת ישנה ולא הייתה רעבה בכלל אבל הוא הכריח אותי להאכיל אותה. ניסיתי להניק אותה והיא לא רצתה אבל אותו זה לא עניין והוא הכריח אותי לנסות. במשך כל הלילה ניסיתי לתת לה ציצי והיא ממש סגרה את הפה וסירבה. במשך כל הזמן הזה הוא עמד מהצד ואיים להרוג אותי, הוא אמר שרק בגלל הילדה הוא לא עושה את זה. בבוקר, כשהבת שלי כן רצתה לאכול, הגוף שלי היה בסטרס בגלל מה שהוא העביר אותי וכבר לא יכולתי להאכיל אותה. לא היה לי יותר חלב לתת לה".
הוא איים עלייך תקופה ארוכה, זה הגיע מתישהו לניסיון אמיתי לרצוח אותך?
"כן, זה היה מאוד קרוב לזה. בשכונה שלנו היה ניסיון לרצח. אחד השכנים ניסה לרצוח את אשתו ודקר אותה. הוא היה בטוח שהיא מתה והוא ברח והשאיר אותה מתבוססת בדם. כשמצאו אותה היא עדיין הייתה בהכרה אז לקחו לטיפול והצילו אותה. כשבעלי שמע על מה שקרה הוא אמר לי שהשכן שלנו מטומטם ושכשהוא יעשה את זה הוא יוודא שאני מתה לפני שהוא ילך. כמה ימים אחרי הוא קנה סכין גדולה. באותו יום הייתי בטוחה שהוא ירצח אותי אבל למזלי הוא היה חייב לקחת את הבן שלנו לבית החולים. לילד נכנסה בטעות גולה לאוזן והוא צרח מכאבים. בהתחלה הוא סירב לקחת אותו אבל אחיו התעצבן ולחץ עליו. בדיעבד אני יודעת שזה מה שהציל אותי. כשהוא חזר הוא הלך עם הילד להורים שלו במקום לחזור הביתה, הרגשתי שקרה לי נס באותו יום".
מתי אזרת אומץ לפנות למשטרה?
"כמה ימים אחרי שהוא קנה את הסכין הוא רצה לקיים יחסי מין בכוח ואני פשוט ברחתי. כבר התכוננתי מראש שאם הוא יעשה משהו אני נועלת את הדלת של חדר השינה. הוא היה במיטה ואני רצתי ונעלתי אותו בתוך החדר ואז התקשרתי למשטרה. זאת הייתה הפעם הראשונה".
מתי יצאת למקלט?
"כששוב הבנתי שאין לי מוצא. הלכנו עם המשפחה שלו לאירוע וכשהיינו באוטובוס מישהו זר התחיל לנהל איתו שיחה. אנחנו אתיופים וככה זה נהוג, הקהילה שלנו מאוד חמה ופתוחה במובן הזה. הוא שאל את בעלי אם הוא נשוי ואמר לו שפה בישראל חייבים לשמור על הזוגיות ושמכניסים כאן לכלא גברים קנאיים. כששמעתי את זה ידעתי שזה יגרום לבעלי להשתגע. כל האירוע הוא רק דיבר על אותו אדם והיה בטוח שהוא מסכן וסובל ושאשתו בוגדת בו. במשך כל הזמן הזה הגיסות שלי סימנו לי לשתוק, כדי שהמצב לא יחמיר. כשנסענו כולנו יחד הבייתה הוא אמר שנשאיר את הילדים אצל ההורים שלו כדי שנהיה לבד בבית. אחותו שמעה ואמרה לי שהיא לא תיתן לי לחזור הביתה היום. כל מי שהיה באוטו איתנו נבהל".
איך הצלחת לברוח?
"הגענו ליד הבית והתחיל ויכוח איתו. אחיו והגיסות שלי לא רצו לשחרר אותי, הם תיארו לעצמם מה יקרה אם אני אהיה איתו לבד. הצלחתי לברוח להורים שלו וסיפרתי להם הכל. בינתיים הוא הלך הביתה לבד. ישבתי אצל אמא שלו, סיפרתי לה על הסכין ועל מקל ברזל שהוא שומר. שאלתי אותה 'מה אני אמורה לעשות, לחכות שהוא יהרוג אותי?' והיא רק אמרה 'מה אפשר לעשות'. בבוקר הלכתי לעבודה ואמרתי לאשתו של גיסי שעבדה איתי שהחלטתי להציל את החיים שלי ושאני הולכת למשטרה. היא אמרה לי 'סוף סוף נפל לך האסימון, אנחנו לא ישנים טוב בגללך'. הלכתי למשטרה וסיפרתי הכל מההתחלה ועד הסוף. כשהם הסבירו לי על המקלט אמרתי שלא אכפת לי איפה יזרקו אותי העיקר לברוח, הכי חשוב היה לי להציל את חיי והחיים של הילדים שלי".
למה החלטת לחזור אליו?
"הילדים שלי ואני היינו חודש וחצי במקלט. במשך כל הזמן הזה הוא התחנן שנחזור. הוא לא ידע איפה אני נמצאת אבל הבוס שלו היה מתקשר לעובדת הסוציאלית ואומר לה שהוא רוצה שלום בית. קיוויתי שאם הוא בוכה זה אומר שהוא באמת השתנה וחזרתי אליו. במשך חודש המצב בינינו היה בסדר אבל אחרי זה הכל חזר בגדול. הוא ואמא שלו היו אומרים שהמקלט הוא כמו בית זונות, ושמגיעים לשם גברים ויכולים לקחת את מי שהם רוצים".
אחרי כל מה שקרה ההורים שלו עדיין לא תמכו בך?
"להיפך, הם כעסו עליי. אחרי שהתלוננתי במשטרה המשפחה שלו הסתכלה עליי בעין לא יפה. הדבר היחידי שהיה חשוב להם זה שאני לא ייקח לבן שלהם את הדירה שהם ושלא אדבר עליו בחוץ. בהמשך המצב החמיר עוד יותר. כשהוא שוב התחיל לאיים שירצח אותי הזמנתי משטרה והראיתי להם את הסכין הגדולה שלו והם עצרו אותו. יצאתי שוב למקלט ולא חזרתי הבייתה יותר".
איך הילדים שלך התמודדו עם כל האלימות הזאת?
"הבן שלי מאוד פחד מבעלי. אם לא הייתי בבית הוא לא היה נכנס. כשהגענו למקלט הוא היה ילד קטן בן 8, הוא אמר לי אז 'אמא, מי שמגיעה למקלט לא חוזרת הבייתה'. הוא לא רצה שאני אסבול יותר. וזה מה שעשיתי, קיבלתי שם את כל התמיכה והעזרה".
איך באמת הייתה האווירה שם?
"הבנות במקלט היו עבורי יותר ממשפחה. הייתה שם חמימות, אהבה, חיבוק. הגעתי למקלט עם ביטחון עצמי מתחת לאפס והן חיזקו אותי ונתנו לי את כל מה שצריך. עזרה, סיוע משפטי, הכל קיבלתי. הרווחתי משפחה. כשסיימתי את התהליך קיבלתי עזרה לשכר דירה ממשרד השיכון ואחרי זה התגרשתי".
איך הרגשת בימים הראשונים שם?
"בבית הייתה תקופה שהייתי מחביאה סכינים מתחת לכרית ולא הייתי ישנה בלילות מרוב פחד. בשבוע הראשון במקלט רק רציתי לישון בגלל שהייתי בלחץ תקופה כל כך ארוכה. לישון בשקט זה נראה משהו פשוט אבל מי שישן זה מי שיש לו שקט ושלווה, מי שיש לו פחד לא יכול להרשות לעצמו לישון. אם יש לך אויב מבחוץ את יכולה לסגור את הדלת, אבל כשהאויב שלך ישן איתך במיטה את לא יכולה אף פעם להיות רגועה".
מה קורה איתך היום?
"ברוך השם הילדים שלי גדולים ומוצלחים. אני השתקמתי והלכתי ללמוד מקצוע והיום אני סייעת לרופא שיניים ובמקביל כבר 20 שנה אני עובדת בתור אם בית במקלט שהייתי בו. יש לי בן זוג שמכבד אותי ואוהב את הילדים שלי ותומך בעבודה שאני עושה. החיים הקודמים שלי היו קשים אבל תודה לאל הכל הסתדר".
מה המסר שאת רוצה להעביר לנשים אחרות שנמצאות עכשיו במערכת יחסים אלימה?
"אני לא רוצה שאף אישה תעבור מה שאני עברתי. יש חיים אחרים. אני מאחלת לכל הנשים שסובלות ויושבות בבית לקום וללכת. לא צריך לחכות. ברגע שאנחנו דוחים את היום הזה אנחנו לא יודעים איך זה ייגמר. אולי בעוד לילה הוא ירצח אותך. אי אפשר לדעת. כשיש אלימות פשוט צריך לקום ולברוח. זה מתחיל בקללות, בדחיפות וסטירות ואי אפשר לדעת איך זה נגמר".
את חושבת שבקהילה האתיופית יותר קשה לנשים מוכות?
"זה קשה כשאתה עולה חדש ויש קשיי שפה ואין משפחה. יש גם כאלה שחושבות 'מה יגידו עליי אם אני אספר', ומפחדות להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה. אני חושבת שחייבים להעלות את המודעות בקהילה. נשים צריכות לדעת שיש מקלטים, ברגע שהן יידעו ההחלטה תהיה בידיים שלהן. חשוב לי להגיד – לפעמים אישה אומרת לעצמה 'גם ככה החיים שלי נהרסו, אז אני אישאר' אבל זה לא נכון לחשוב ככה. לא משנה בת כמה את, 20 או 60, את מה שנשאר לך מהחיים את צריכה לחיות בשמחה. בלי מכות. והכי חשוב לעזוב כשיש ילדים כי הם לא צריכים לגדול בבית כזה. אמא צריכה להראות שיש חיים אחרים עם כבוד ללא מכות וללא אלימות אחרת גם הילדים שהיא מגדלת יהיו אלימים. אם הייתי שותקת בעלי היה רוצח אותי וגם הבן שלי בסופו של דבר היה גדל להיות גבר מכה. למזלי ברחתי והצלחתי לתת לילדים שלי ערכים. היום לבן שלי ברוך השם יש חברה והוא מכבד אותה וזה עושה אותי מאושרת. זה מה שרציתי ומה שהשגתי".
**
מערכת און לייף תמשיך לכתוב ולסקר כל מקרה של פגיעה בנשים. אנחנו קוראות לכל אישה שזקוקה לכך לפנות לקווי החירום ולא לתת לדברים להימשך.
פגעו בך? את מתלבטת אם את בזוגיות אלימה? חייגי 6724* לקו החירום של ל.א לאלימות ואון לייף 6724* 24/7 בכל השפות. אנונימיות מובטחת
#לאמשאיריםאףאחתלבד