עדות מקו החירום לנשים מוכות: "בעלה ישב בסלון והיא ברחה למרפסת לבקש עזרה"

מסיימת עבודה מעט מוקדם יותר. היום זה יום ההתנדבות שלי. נפרדת מהבנות במשרד, נכנסת לרכב, מכינה את הוויז לדרך המהירה ביותר עם הכי פחות פקקים ונוסעת למקלט לעוד משמרת בקווי החירום. יש משהו בנתינה הזאת שכל פעם  מחדש מרגש אותנו המתנדבות. נשים שפועלות למען נשים זה מין כוח כזה לא מוסבר, כוח שמעצים ומקרין לאותה אישה מעברו השני של הקו שנותנת אמון ומגלה ופותחת את הסוד ההוא שכל כך הסתירה – העובדה שהיא אישה מוכה. אני מגיעה למעון, פותחת את שער הברזל ונכנסת. מחליפה מתנדבת שרצה לה לדרכה אחרי שמעדכנת אותי שהיה בוקר רגוע. "רגוע זה טוב", אנחנו מסתכלות אחת על השנייה ונפרדות בחיבוק.

אני מכינה קפה, הטלפון מצלצל ואני דרוכה. "קו חירום שלום", אני מתחילה. מהצד השני דממה. אני כבר מכירה את השקט הזה משיחות קודמות ומנסה לדובב את האישה שעל הקו, "כן, קו חירום איך אפשר לעזור?". מהעבר השני אני שומעת אותה בלחש, מסננת בשקט: "אני זקוקה לעזרה". "אני כאן בשבילך", אני עונה לה, "ואשמח לעזור". "למה את לוחשת?" אני שואלת. "הוא בסלון", היא ממשיכה לדבר בלחש, "ואני לא רוצה שישמע, אז יצאתי למרפסת לדבר. אני צריכה עזרה, בבקשה תעזרי לי, אני כבר לא יכולה".

גילי שגיא פיין. צילום עצמי

קשה להבין אותה כשהיא לוחשת אבל אני שומעת את הפחד בקולה. היא לא מסוגלת לדבר ומבקשת להתקשר שוב כשבעלה ייצא מהבית. הבטחתי שאחכה לשיחה ממנה, והיא אכן התקשרה אחרי פחות משעה. היא הזדהתה בשם מרים, אמרה מלכתחילה שהוא בדוי כי היא חוששת להיחשף, לא רוצה שאף אחד יידע מי היא באמת ומה הוא עושה לה. אישה בת 35,  ללא ילדים שקשרה את חייה עם גבר שהכירה לפני כמה שנים, עורך דין במקצועו. אחרי תקופה מסוימת הם הידקו את הקשר ועברו לגור ביחד.

היא סיפרה לי שהיא עוסקת בפיסול, אמנית מבוקשת שמרבים להציג את היצירות שלה וההצלחה שלה גורמת לו לאכול את עצמו מקנאה אליה. הוא מתפרץ, שובר את החפצים בבית, משפיל אותה ואלים כלפיה.

היא מתחילה לבכות ומתנצלת, אומרת שהרבה זמן שמרה בבטן את הדברים. אני מרגיעה אותה ומכוונת אותה בשאלות כדי להבין יותר מתי הכל התחיל. היא מספרת שבתחילת הקשר הוא היה מקסים ושובה לב ותמך בה ובעיסוקה באמנות. מהר מאוד הם עברו לגור ביחד והיא חשבה שמצאה את אהבת חייה.

בהתחלה היא פרחה והעולם נראה לה בטוח ואז הוא התחיל לקנא, הפך להיות כעוס ועצבני כשיצאה לעיסוקיה, החל להצר את צעדיה, לקח לה את כרטיסי האשראי ואמר שהוא מטפל בכל הנושא הכספי בבית. היא הרגישה שמשהו לא בסדר והבינה שהיא חייבת לדבר איתו אבל הוא התחמק והפך לכעוס וממורמר. כשהיא ביקשה לדבר הוא צעק אמר שהיא בזבזנית, שהיא לא יודעת לנהל כלום ושהיא לא מבינה כלום. היא בכתה והוא צעק. ואז הגיעה המכה הראשונה. היא נפלה ולא הבינה מה קרה ולמה זה מגיע לה בכלל.

אחרי שחשפה את מה שעברה היא השתתקה. "רק עכשיו אני מבינה כמה נאיבית הייתי. אחרי המריבה ההיא הוא התנצל ובכה, אמר שלא מבין מה קרה לו והבטיח שזאת פעם ראשונה ואחרונה ושזה לא יקרה יותר". היא סיפרה. למחרת בא עם פרחים וחיבק ושאל אם סלחה לו. והיא סלחה, פעם אחר פעם, והאמינה כל פעם מחדש שזה לא יקרה שוב. לפעמים היא חשבה שאולי היא אשמה והבטיחה לעצמה שתשים לב בפעם הבאה ושתתנהג אחרת. עכשיו היא מבינה איך הוא דאג להעביר את האשמה אליה.

השיחה מתמשכת והיא ממשיכה לפרוק בכאב את כל מה שעבר עליה בשנים האחרונות. אני מצידי מכוונת ומעודדת אותה לחשוב ולעשות סדר במחשבות שלה ועוזרת לה להבין שזה לא היא אשמה ושאין לאף אחד זכות להרים עליה יד, להשפיל ולרמוס אותה, גם לא לבן זוגה עורך הדין המוכר. לא היא זאת שצריכה לחיות את הבושה, הוא זה שצריך להתבייש. ואת מעגל האלימות שהיא נמצאת בו היא וחייבת לפרוץ.

אני שומעת בקולה את ההתחזקות שלה, היא מתחילה להבין איפה היא נמצאת ומתעצמת. ואני תומכת ועוזרת לה, מדגישה בפניה שהיא חייבת לפרוץ את מעגל האלימות אליו היא נקלעה. אני מכוונת אותה מה מתחילים לעשות החל ממחר בבוקר, ונותנת לה מספרי טלפון שהיא יכולה בעזרתם לפעול לקבל ייעוץ נפשי ויעוץ משפטי. בהמשך אני מספרת לה כמה מודעות היום יש לנשים שעוברות אלימות וכמה עזרה היא יכולה לקבל ושהיא לא לבד. והיא נשמעת בטוחה יותר, מבינה יותר, וכל כך מודה לי שזה מחמם את הלב. והיא כבר לא לוחשת.

היא מבטיחה להתקשר אלינו לספר איך היא מתקדמת ואני מבטיחה לה שאנו כאן המתנדבות בקו תמיד כאן בשבילה. השיחה מסתיימת. עוד רגע למחשבות ואז לתעד אותה ביומן, להעביר את הקווים למתנדבת במשמרת הלילה ולצאת. בדרך הביתה, אל המקום החם שלי ואל הבעל שתמיד שם בשבילי, אני לוחשת 'תודה'.

גילי המתנדבת.

***

לא מעט נשים חשות כלואות בביתן היום יותר מתמיד. לקריאת תמרורי האזהרה שכתבו בפורום מיכל סלה כנסי ללינק הבא 

חיה בזוגיות אלימה? מחפשת אזן קשבת? התקשרי עכשיו לקו החירום של ל.א לאלימות ואון לייף 6724* 24/7 בכל השפות. אנונימיות מובטחת 
 
#לאמשאיריםאףאחתלבדגילי שגיאלא לאלימותסיפורים מהקווים