המאבק לשחרורה של אריקה פרישקין אחרי 17 שנים בכלא עולה שלב

כשאנחנו מדברות על פמיניזם ועל מאבקים פמיניסטיים, יש לפעמים גם מקרים מורכבים. מקרה שגורם לנו לזוז באי נוחות, שמאתגר אותנו כפמיניסטיות וכקהילה, סיפור שלא ניתן לתמצת בסיסמא ברשתות החברתיות. אנחנו יודעות להסביר את העוול, אבל מה קורה במקרים שלכאורה מרגישים לנו "בתחום האפור"?

אריקה פרישקין גזלה את חייו של אדם שהתעלל בה במשך 7 שנים בצורה אכזרית וסדיסטית. שהכריז שוב ושוב שיהרוג אותה, שהרביץ לה ואנס אותה והשפיל אותה, אסר עליה לצאת לעבודה וחנק אותה מול אנשים אם עשתה משהו שלתפיסתו היה לא במקום, כי הוא "גבר גרוזיני" והאישה שלו צריכה לדעת את מקומה, לא משנה מה הוא עושה ומהן רצונותיה.

אריקה פרישקין. 17 שנים בכלא על רצח בעלה שהתעלל בה.

בעולם אידאלי, בהן מערכות התמיכה במוסדות הרווחה, במשטרה ובקהילה משקיעות את מיטב המשאבים כדי לתמוך בנשים נפגעות אלימות, ייתכן ואריקה הייתה מצליחה לעזוב אותו ולהשתחרר מאחיזתו. בעולם הדמיוני הזה, שאנחנו רחוקות ממנו היום והיינו רחוקות ממנו שנות אור בשנת 2003, המערכות היו תובעות בחומרה או מספקות שיקום לגברים המתעללים ובמקביל מסייעות לאריקה בדיור, מציאת עבודה וליווי בתהליך הזה. כמובן שאין בכך הצדקה לרצח, אך לא כך נראו פני הדברים. לא בכדי המנוח אמר לה שוב ושוב לאורך כל מערכת היחסים ביניהם שיהרוג אותה, ואין לדעת אם שמה היה נצרב לנו בתודעה או נשכח עם פרסום מודעת האבל אם אכן היה מממש את איומיו.

"נכון, אני רצחתי אבל הוא רצח אותי שבע שנים'", כך אמרה אריקה לחוקריה בזמן מעצרה. אני מאמינה לאריקה כשהיא מעידה על ההתעללות הנוראית שעברה. היא הגישה 12 תלונות במשטרה, שהתה 3 פעמים במעון לנשים מוכות  והמנוח גם ריצה תקופת מאסר בגין תקיפתה. חשוב להבהיר שגם אם לא הייתה מתלוננת, עדיין הייתי מאמינה לה. ועדיין, תיאור הרצח לא פשוט וקשה עד היום לקריאה.

האם זה המאבק הפמיניסטי שחלמנו עליו? האם אלו הגיבורות הפמיניסטיות שנרצה שידברו על במות, או שמא נרגיש נוח יותר עם הטייסת הראשונה והמנכ"לית המוצלחת שהופיעה ברשימת פורבס?

תודה ללמעלה מעשרת אלפים האנשים שהשתתפו בהפגנה המקוונת לשחרור אריקה פרישקין ששידרנו מבית הנשיא! דווקא בחודש הסליחות, מבקשות מנשיא המדינה לגלות את מידת הרחמים, לחון את אריקה ולאפשר לה הזדמנות שנייה לחיים🙏

פורסם על ידי ‏שוברות קירות Breaking walls‏ ב- יום שני, 31 באוגוסט 2020

בלב שלם, אגיד שהמאבק לשחרור נשים נפגעות אלימות שהורשעו בגין עבירה של רצח או הרג בן הזוג המתעלל שקידמנו בשנתיים האחרונות הוא אחד מהמאבקים הפמיניסטיים החשובים של העשור, שמסמלים פמיניזם שאינו ליברלי ולבן, כזה שאינו מתחמק מפוליטיקה של זהויות ומחבק את המורכבות במקום לברוח ממנה. דלאל דאוד וסימונה מורי, ששוחררו לפני כשנה לערך לאחר 18 ו-21 שנות מאסר בהתאמה, הן מבחינתי דמויות השראה פמיניסטיות. אני רוצה אותן על כל במה, בכל אירוע של יום האישה ובכל פעם שאנחנו חושבות על שותפות לדרך.

נכון, התגייסות למאבק לשחרור של אריקה דורש מאמץ, אבל זה המקום שלנו כנשים, בדיוק כמו מקרים אחרים מהזן הכביכול "מורכב", מאבקים פמיניסטיים של אוכלוסיות שחיות בעוני, המקרים שהם בשוליים, נשים שהן נמצאות בכלא והן אסירות, נשים שחיות בזנות, נשים נפגעות אלימות, אנחנו צריכות להיות שם, אפילו חייבות להיות שם, בשביל אותן נשים שנזנחו ונפלו קורבן למערכות דורסניות עד שנאלצו לעשות מעשה שהיה עדיף לכל שלא היה נעשה.

עכשיו זה הזמן שלנו ועכשיו זה הזמן של אריקה לקבל הזדמנות שנייה לחיים.

ספיר סלוצקר עמראן היא פעילה חברתית, עורכת דין ומייסדת שותפה של  "שוברות קירות", תנועת השטח הפמיניסטית והאזרחית. ממקימות התארגנות "בעל כורחן", אשר קידמה את שחרורן של דלאל דאוד וסימונה מורי מהכלא, שהורשעו בגין הריגת בן זוג מתעלל. 

להקלטת ההפגנה מול בית הנשיא ולעוד פרטים לחצו על הלינק הבא

אריקה פרישקיןשוברות קירות