דניאל און ימי: "אבא היה מתקשר אליי מאבו כביר ומאשים אותי שהרסתי לו את החיים"

בחודש נובמבר מציינים מידי שנה את יום זכויות הילד ואת יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים. אני מספרת כאן  את הסיפור האישי שלי כדי להזכיר לכולנו שחיים בינינו הרבה ילדים שאחת מהזכויות הכי בסיסיות שלהם – הגנה מפני אלימות – לא מתקיימת עבורם.

אני זוכרת ששנאתי את החופש הגדול. כולם תמיד חיכו לו, אבל בשבילי הוא היה סיוט. חודשיים שלמים בבית עם אבא שלי על הראש זה לא פשוט וגם לא חופש. היה לי לו"ז מפורש לכל השבוע: לקום כל יום בחמש (חוץ משבת, אז יכולתי לקום בתשע) לנקות את הבית, לתרגל אנגלית ומתמטיקה, שעה על הפסנתר לפחות ולמידת תיאוריה, טלוויזיה מוגבלת לשעה שעתיים ביום ורק לתכנים לימודיים, ו-1500 קפיצות בחבל לשמירה על כושר. את השאר אתן לכם לדמיין. שגרה מעייפת, שוחקת ולא כיפית בעליל. אם לא הייתי עומדת בלוח הזמנים שאבא שלי דרש, קיבלתי ממנו מכות.

באופן כללי הייתה אווירת טרור בבית, זה הגיע למצב שכל דבר היווה טריגר להתפרצות אלימה מצד אבא. כדאי היה לי לא לעצבן אותו, לעשות כל מה שהוא אומר, לא לשאול שאלות מיותרות ולעבור את היום בשלום מבלי להיתפס על שקרים. מהסיבה הזאת הייתי מהתלמידות הבודדות שאהבו ללכת לבית הספר. היו לי 7-8 שעות של שקט, מנוחה מכל מה שקורה בבית, הלכתי לשירותים מתי שבא לי, שמעתי מוסיקה בהפסקות, ביליתי עם חברים לכיתה ודיברתי עם מי שהתחשק לי.

בתיכון הכל השתנה, נפתחו לי העיניים. בית הספר כבר לא היה קרוב לבית והייתי צריכה לקחת אוטובוס בשביל להגיע. אבא לא הסכים שאסע בו אז הייתי הולכת ברגל הלוך וגם חזור, כשלפעמים הוא היה עוקב אחריי כדי לוודא שעליתי להסעה. הלימודים היו ארוכים יותר מה שפתח פתח לפיתויים. ללכת עם חברות לקניון בסוף היום, להבריז מכמה שיעורים וללכת לים או להסתובב בתל אביב, וזה בדיוק מה שעשיתי. הפכתי לשקרנית מצוינת. ידעתי בדיוק מה להגיד כדי שאבא לא יחשוד ותמיד עדכנתי את אמא, היא תמיד ידעה איפה אני נמצאת באמת. פתאום קיבלתי טעימה מחיים נורמליים, כמו כל חבריי לשכבה כמו כל נער או נערה בגילי, ורציתי עוד. הדיסוננס בין המצב בבית לבין ה"חופש" בתיכון היה גדול.

אחד המקרים ששברו אותי וגרמו לי בשלב מאוחר יותר לשתף ולספר על המתרחש היה כשאבא החליט שלא אוכל להיות חלק מלהקת בית הספר. הייתי בלהקה בשנה הראשונה של התיכון לאחר שבכיתה ט' עברתי אודישנים של שירה וריקוד והרגשתי חלק ממשהו. מוזיקה תמיד הרגיעה אותי ועשתה לי טוב. היו חזרות, הופעות בטקסים וסופי שנה. הייתי מאושרת, מימשתי את עצמי. עשיתי את מה שאני הכי אוהבת בעולם.

דמיינו שיום אחד אומרים לכם שאסור, שבכל מקרה לא יהיה לכם עתיד במקצוע הזה אז חבל לבזבז את הזמן. פשוט אומרים לכם להפסיק. אסור לראות MTV, אסור לשמוע מוסיקה, אסור לרקוד ואסור להיות בלהקת בית הספר. כשאבא עשה את זה לא הבנתי למה אני צריכה להפסיק משהו שאני אוהבת ושאני טובה בו. כעסתי. הרגשתי שאני לא מצליחה לנשום והציף אותי בכי בלתי פוסק, וכאב בכל הגוף, בלב ועמוק עמוק בנשמה. פצע שלקח לי שנים לרפא. החל מכיתה י'  לא הלכתי יותר לחזרות. כבר שם היו צריכים להתחיל לשאול שאלות. מתלמידה שמשתתפת בכל הטקסים ומופיעה תמיד לכלום, לא נראה לכם מוזר או מפתיע? לא סקרן אתכם לדעת מה קרה? אבל בית הספר לא שאל, לא בירר ולא התעניין.

בהמשך התרחשו אירועים שבעקבותיהם התקשרתי למשטרה, מה שהוביל להרשעתו ולמאסרו. לעולם לא אשכח את היום ההוא, לא ידעתי אם לשמוח או לבכות. מצד אחד הרגשתי הקלה עצומה, כאילו מישהו הוריד ממני 100 טון ואני סוף סוף יכולה לנשום, ומצד שני ריחמתי עליו. תהיתי אם עשיתי את הדבר הנכון. בכל זאת בית סוהר זה לא משחק ילדים. האם לאבא שלי באמת מגיע לשבת עם עבריינים? עם רוצחים? בלבול מטורף וחוסר ודאות.

אבא היה מתקשר אליי מאבו כביר כמעט באופן יומי. מאשים אותי שהרסתי לו את החיים, שמקומו לא בכלא, שהוא רק רצה לחנך אותי ולשמור עליי. עם השנים נזכרתי שהמילים הכי חשובות – "אני מצטער" – מעולם לא נאמרו. אלה היו השנים הכי מאתגרות, מורכבות וקשות בחיים שלי. היה כאוס גדול וקרע במשפחה. מצב חדש שאף אחד לא ידע להתמודד איתו. חשבתי שלפחות בבית הספר יעזרו לי, יתנו לי גב ויתמכו בי בשנתיים האחרונות של התיכון, בעיקר עם הבגרויות, אבל זה לא קרה.

אני זוכרת שהייתי נלחמת כל יום מחדש לצאת מהמיטה וללכת לתיכון, הייתי מגיעה ובקושי שורדת את השעה הראשונה. מחכה להפסקה ובורחת הביתה. מתלמידה כמעט ללא חיסורים הפכתי לתלמידה שלא שורדת יום לימודים שלם. מתלמידה "חרשנית" הפכתי למי שניגשת למבחנים בלי ללמוד יותר מידי, עם ממוצע שירד מ-95 ל-70. כשכבר עזרתי אומץ ושיתפתי את המורה לפסיכולוגיה, שקיוויתי שתבין אותי הכי טוב, היא לא התרגשה במיוחד ולא סייעה לי בשום צורה. זה היה מאכזב מאוד, כאילו מישהו נתן לי אגרוף בבטן. אם היא לא מבינה אותי אז למה שחבריי לכיתה יבינו? היא ה"מבוגר האחראי" בסיפור הזה. המחנכת שלי לא בדקה מה קורה איתי, גם לא רכזת השכבה, בעצם אף מורה. השאירו אותי לבד במערכה. הסימנים היו שם, פשוט אף אחד לא התייחס או לא ידע מה לעשות אז פשוט התעלמו כאילו לא היה. הייתה רק מישהי אחת שדאגה לי מהנקודה שבה בית הספר ידע על המתרחש בבית – סימה, סגנית המנהל, היחידה שהייתה שם בשבילי, שאלה לשלומי ועזרה בכל דרך שיכלה. לצערי שם זה נגמר.

תמיד עניין אותי מה היה קורה אם למישהו מהם היה אכפת. אם היו נוהגים אחרת. אם היו מדברים עם אמא שלי, מדברים איתי, שואלים לשלומי או אם אני צריכה משהו. שולחים אותי לדבר עם יועצת בית הספר, משהו. אולי הייתי מצליחה לשפר ציונים אם רק היו קצת באים לקראתי, אולי הייתי מסיימת תיכון עם כל השכבה. התחושה הזאת ליוותה אותי לא מעט, שנים הרגשתי שאני פחות מכולם, כי לא הצלחתי להתגבר ולסיים בגרות. הסתובבתי עם תחושה שאני לא חכמה או טובה מספיק, וחשבתי שללא בגרות לא אוכל להתקדם לשום מקום בחיים.

כיום אני לא בקשר עם אבא שלי, יצא לי לראות ולדבר איתו לאורך השנים אבל הבנתי שיש אנשים שלעולם לא ישתנו. היו לו תמיד אותן סיסמאות, אותה דרך חיים וחשיבה מרובעת. בחיים שלי היום אין לי מקום לזה. לכן גם החלטתי לספר את הסיפור שלי כדי להעלות מודעות לנושא המושתק של התעללות בילדים. כי אסור שהזכות של ילדים להגנה מפני פגיעה והתעללות תהיה רק סעיף כתוב באמנות בינלאומיות ודברי חקיקה. למרות מאמציו האדירים של אבא, היום אני זמרת- יוצרת, רקדנית, שחקנית ומדריכת כושר וזומבה. משתתפת בפרסומות, קליפים ומתפרנסת בכבוד. רודפת אחרי החלום הגדול של הילדה הקטנה שהייתה רוקדת ושרה מגיל 5, ושלמדה לרוץ ולזוז עוד לפני שהלכה. אף פעם לא מאוחר להגשים את עצמך.

*******

מחקרים אחרונים מראים כי 1 מכל 5 ילדים וילדות בישראל סובל מהתעללות או הזנחה בידי מבוגר. מדובר במגפה של ממש הפוגעת במאות אלפי ילדים, משפחות וקהילות במדינה. המיזם למניעת התעללות בילדים פועל משנת 2015 בהובלת מכון חרוב, במטרה למגר את תופעת ההתעללות וההזנחה של ילדים בישראל. המיזם עובד כדי להעלות את מודעות הציבור להיקף התופעה ולצורך למנוע אותה, מקדם מדיניות למען ילדים נפגעי התעללות ומעודד יוזמות חדשות בשטח למניעת התופעה.

רוצים להצטרף למאבק? דברו על הנושא עם חברים ומשפחה, עקבו אחרינו בפייסבוק ושתפו את התכנים, כדי שלא נשאיר את הילדים והילדות שנפגעו לבד.

אלימות במשפחהדניאל און ימיהתעללות בילדים