"אני אסלח לך יום אחד, ההחלמה שלי החלה ביום בו סטרת לי"

אני אסלח לך יום אחד. היום הזה יגיע. הוא יהיה יום רגיל, בתוך רצף של ימים רגילים כמותו, בתוך שגרה בריאה. שגרה שתיווצר מתוך החלמה, שלמעשה כבר החלה. היא החלה ביום בו סטרת לי, באותו הרגע ממש. בשבריר השנייה שלקח למוח לקרוא את המסר שהלחי השורפת שלחה, התחלתי להחלים. עוד לפני שיכולתי לאמוד את עומק התחתית אליה הוטחתי, כבר נישאתי הרחק ממך וחזרה אליי.

כמו בכל הסצנות הידועות בעל פה, באותו רגע הרמתי אצבעות רועדות למשש את הפנים, הרגשתי את הצריבה הפועמת וראיתי את המבט שלך. דרוך, מתוח, מצפה למהלומה בתמורה. מקווה אפילו. קמת ועמדת מעליי, רושף, ממלמל האשמות מתוך הספר שכתבו אשמים רבים לפניך. מתגרה בי להשיב לך ולהשתוות אליך. מבהיר שאני בעמדת נחיתות אבל בו זמנית מוודא שאני קרובה מספיק כדי להחזיר, לו בחרתי לנהוג כמוך. הרמתי את היד לחצוץ בינינו ולסמן שזה הסוף. הגונג נשמע והסיבוב הסתיים. כל הסיבובים הסתיימו. הפסדת.

זה לא התחיל באותו יום. זה אף פעם לא פתאום קורה ברגע אחד של אובדן שליטה. קדמו לרגע הזה רגעים אחרים, מכוערים ועלובים, מפחידים ועצובים, אבל קטנים. שבבי עלבונות ונתזי ארס. הם נדבקו ונשרכו אחרינו במצעד הבושה, כמו בדלים מעוכים בשוליים משחירים של שמלת ערב. מעורבים במרקם העדין של היומיום, מהדהדים קצרות בשקט בין פרקים של סדרות, בין "תביא איתך משהו מתוק" לבין "כמה שאת יפה היום".

האמת היא שזה היה שם בשבוע הראשון. רגע אחד היינו גבר ואשה מתרפקים בסיפוק וברגע הבא פתאום ילד פגוע בזרועות אמא מפייסת. ראיתי את זה קורה, הרגשתי את הבטן מתכווצת והנחתי את זה בצד – בלי לדבר על זה או אפילו לקרוא לזה בשם. אם אין לזה שם אי אפשר לקרוא לזה ואם לא קוראים לזה אז זה לא בא. בכל פעם שזה בא קשרתי על מותני האישה שלי את סינר האישה הראשונה של הילד והמהמתי "בוא אהוב שלי, ששש, הנה, שים ראש על אמא". וזה עזר. וזה לא עזר. בכל פעם שזה בא דיברתי אל הילד האבוד עד שגדל להיות שוב האיש החייכן, המוזיקאי המחונן, הנגר הבשלן הרגשן החשקן שאוהב אותי כל כך. שלא יפגע בי לעולם. בכל פעם שזה בא יכולתי להישבע שתיקנתי את השבר והלב שלו התאחה.

צוף יובל. צילום: מור אלנקוה יוסי קרסו אורלי פרל ניר

אבל הוא נשאר שבור. היה בו בקע עצום. מיכל גדול וסדוק שאף אמן שחזור לא יכול להשיב לשלמות. נסורת אדם שלעולם לא תהיה שוב גזע. ואני רציתי. כל כך כל כך רציתי. התאהבתי ברעיון. באפשרות. במשאלה. התמקדתי בכל כוחי בלהטוטי היד הזריזה והתכחשתי לאחיזת העיניים. התעלמתי מהיד הנסתרת מאחורי הגב, עד שנחתה על פניי.

צא מפה. פקדתי עליו והוא ציית, נכנע מיד לאותו הטון שמעיר מילדוּת ומשיב אל הזמן בו הוא גבר בוגר, אחראי למעשיו. הוא יצא ואני קמתי, פתחתי מגירות, אספתי לערימה את כל מה שהבאתי איתי וארזתי שנתיים בשתי דקות. לא חשבתי אם אחזור, לא חשבתי אם אקשיב, לא חשבתי אם אסלח. רק לאסוף את כל מה שפיזרתי ולא להשאיר דבר משלי כשהשער ייסגר מאחוריי.

עמדתי מולו ולא הרגשתי כלום. לא הייתה לי גישה לדבר מן הארכיון שלנו, שננעל בטריקה עמומה אי שם. קול מונוטוני החל מונה סעיפים מתוך פרוטוקול לא מוכר. ב-48 השעות הבאות תהיה דממת אלחוט. אל תתקשר, אל תכתוב, אל תיצור קשר משום סוג, בשום פלטפורמה, משום סיבה שהיא. גם לא בתמונות. אפילו אם מישהו במיון. אפילו אם מישהו מת. אפס תקשורת. לא איתי ולא עם אף אחד שקשור אליי. ואל תופיע אצלי בדלת בהפתעה כי הטלפון הבא יהיה למשטרה. אתה מצטער, שמעתי אותך, עכשיו אף מילה נוספת.

שמעתי אותך. אמרת אני מצטער, אמרת אני לא רוצה שתלכי, שאלת מה אני יכול לעשות עכשיו. הקול המונוטוני חזר על הפרוטוקול ביובש ויצאתי. מהבית שלך, מהחצר, משביל הגישה, מהרחוב, מהמחוז.

עברו הרבה ימים מאז, נאמרו הרבה מילים. הזדמנויות ניתנו  וכוויות חדשות התיישנו והחלימו. עיבדנו את הסיפור ביחד ולחוד. חשבת שנחלוק באשמה או לכל הפחות באחריות. טענת והתמקחת. סירבת לראות את ההבדל בין זוג עם קשיים לבין שני אנשים, שאחד מהם עלול להרוג את השנייה. דיברת על הקושי שלך ומה עובר עליך וכמה שכואב לך שפגעת, אבל מעולם לא הפסקת. ציפית שאקשיב ואבין, שלא אכביד ולא אדרוש. המשכת כרגיל, כאילו מעולם לא עברת את הגבול. כאילו הגבול מעולם לא התקיים. כרגיל.

מה שקדם לסטירה בכלל לא נרשם אצלך. לא הצלחת להזדעזע מהזיכרון שלך נבעט מעליי, אחרי שאחזת בפרקי הידיים שלי, כדי שלא אלך לפני שתרשה. לא עלה בדעתך שלחטוף לי את התיק ולהחביא אותו זה לא ריב אוהבים רגיל, כשאחד לא רוצה שהשנייה תעזוב. את כל הפעמים שרק נתקעת בי, כשעזבת ויכוח בסערה, בכלל לא ספרת. מילות הגנאי שסיננת עם הגב אליי, ליד הילדים או ליד אמא שלך, כמעט והעלו בך שעשוע. הכל עבר אותך בנמנום, בלי להשאיר רושם, כי הכרת את הדרך בעל פה. ידעת כמה רדודים המים שעמדנו בהם וכמה אפשר עוד לרדת.

אני לא באמת מספרת לך, כי אתה יודע. היית שם. אולי נשארת שם. אולי אתה שם עד היום, אני לא יודעת. החלפת עוד אישה. עוד בית. עוד סיפור. אולי סיפרת לה. אולי לא. חשבתי הרבה אם זה באחריותי – או בכלל בכוחי – להזהיר את הבאות אחריי, כמו שקודמתי ניסתה להזהיר אותי ושילמה ברצח האופי שלה. אני עדיין מהרהרת בזה. אני חושבת על הנשים האחרות בחייך, שנשפטות על הבחירה להגן על בשר מבשרן. שמוסרות את אחיותיהן בידי הגבר, כמנחה לילד שהפקירו לזעם. אני חושבת על הגברים בחייך, שאיש לא יבוא אליהם בטענות לעולם. שמושכים כתפיים ונאנחים כאילו אין מה לעשות וזו אף פעם לא אשמתם. אני חושבת הרבה על הבנים שלך, על הנשים שיישאו בתורם.  אני חושבת על החברים שלהם, על האחים שגדלים איתם. על הבן שלי ששואל עליך ועל הבנים שלך ועל אמא שלהם וסבתא שלהם ודודה ושכנה ולמה לא ניפגש יותר אף פעם.

אני אסלח לך על כל זה. יום אחד. אתה תנשור ממני כמו גלד יבש במשקל רבע טון וזה יהיה הדבר האחרון שיקרה בינינו. אני לא יודעת איפה תהיה כשזה יקרה אבל בטוח שלא בשום מקום שקרוב לחיים שלי.

#לאמשאיריםאףאחתלבדאלימות כלפי נשים