יעל ורד, זוכת 'מיס Fix the יוניברס': 'כל עוד נשים ממשיכות להירצח בישראל, צריך להמשיך בקמפיין'

"פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם" – נראה שזו הדעה הרווחת בציבור על אדם שמחליט יום אחד שמעוניין להקים מיזם חברתי. ככה לפחות אני חשבתי. אבל המציאות יכולה להיות הפוכה לגמרי.

יעל ורד באירוע 'מיס fix the יוניברס' ביוזמת שדולת הנשים. צילום תחיה בן צור מנהלת פורום נשים בתעשייה קהילת המנהלות. כל אחד משלושת המיזמים הזוכים קיבל מענק של 30,000 ש"ח. 

אם להודות בכנות, הקשר ביני לבין אקטיביזם חברתי היה, עד לפני שנה וקצת, מקרי ביותר. גם הגדרות כמו מגדר, פמיניזם ודומותיהן, לא היו חלק מהלקסיקון שלי, אבל כששמעתי על ניסיון הרצח של שירה איסקוב ואונס הקטינה באילת כשבמקביל התקיים גם משפטו של אלירן מלול, שרצח את בת זוגו מיכל סלה ז"ל, לא הצלחתי להכיל את רמת הכאב.

ואז עלה זיכרון חזק ביותר של תובנה, שהיממה אותי לפני למעלה מעשור, מהשיעור האחרון של קורס שיווק חברתי שהשתתפתי בו במהלך לימודי ה-MBA באונ' ת"א: לתרום במקום שיש לך ערך מוסף לתת. למשל, הסבירה לנו המרצה, אם אתה סטודנט למחשבים ומעוניין לסייע לקשישים, אז הכי נכון שתבנה להם מעבדת מחשבים ולאו דווקא תבוא לשעשע אותם.

לקח לי זמן להבין איך אני, כמנהלת שיווק, שאמונה על קידום מוצרים מסחריים, יכולה להשפיע. פוסט אחד שפרסם את תמונותיהם של הנאשמים באונס הקטינה באילת הצית אצלי משהו. כך נולד קמפיין "הבושה עוברת צד": שלטי חוצות. כמה פשוט, כמה קל.

השלט הראשון: הנאשמים באונס הקבוצתי באילת. צילום: הבושה עוברת צד

טוב, קל זה לא היה, אבל יצאתי למסע מטורף שבו יש מסר אחד מאוד ברור: אם טחנות הצדק חורקות לאיטן, וענישה משפטית הולמת לאשמים לא נראית באופק, אין מנוס אלא לנקוט בסנקציה חברתית מתבקשת במסגרת החוק: שיימינג.

חשבתי שאצעד במסע הזה לבד, אבל אז גיליתי שבחוץ רבים מרגישים בדיוק כמוני, אבל לא יודעים איך לתעל את היכולות שלהם ולעזור לאותן נשים במעגל האלימות. חברות השילוט אליהן פניתי, ולמעשה, כל גורם שפניתי אליו, נרתמו במיידי.

שלטי החוצות והאוטובוסים התמלאו בפרצופם של הפוגעים: אמיר רז, אלירן מלול, הפוגעים מאילת ועוד ועוד. המסר היה חד משמעי: הם אלו שצריכים להתבייש. ולמסר זה סייעה רבות שירה איסקוב – אישה שחשפה את פצעיה העמוקים ביותר מבלי להתבייש. הבושה עברה צד.

 

יעל ורד ושירה איסקוב בהכנות לקמפיין 'הבושה עוברת צד' צילום גולי כהן

ביום האישה האחרון הפוקוס של הקמפיין השתנה לטובת העצמת הקורבנות עצמן. הן לא צריכות להסתתר. הן לא צריכות להתבייש.  תמונתה של שירה איסקוב ניצבה בשילוט ענק באיילון כשהיא יפה, גאה ומישירה מבט למצלמה תחת המסר "הבושה עוברת צד". וזהו. תוך שניות התמונות הפכו  להיות וויראליות והתגובות היו מדהימות. אנשים נרתמו לעזור ואינספור נשים שיתפו שבזכות הקמפיין התחילו בתהליך של יציאה ממעגל האלימות.

בעולם אוטופי לא היה צריך את הקמפיין הזה. בעולם אוטופי מערכות המשפט ואכיפת החוק היו מתפקדות כמו מכונה משומנת ומצליחות להציל לפחות חלק מהנשים הללו בעצמן. אבל עשרות אלפי נשים ואולי יותר אפילו לא מעזות להתלונן. הן נותרות בבדידותן במעגל האלימות מבלי שאיש באמת יעזור להן ונראה שחוסר האמון של הציבור במערכות האלה הינו טריגר מספיק חזק בכדי לנסות לעזור לאותן נשים בדרך אחרת.

בימים אלה "הבושה עוברת צד" מגייסת כסף להמשך פעילות המיזם. ניתן לתרום בקישור הבא: https://beactive.co.il/project/66106

המיזם יכול היה למצות את דרכו ממזמן, אם כמות הפניות של הנשים הפגועות אלינו הייתה נעצרת ולו לרגע. אם הוא לא היה משנה את השיח ומצליח לעורר כזו מודעות. אם לא היו נחשפות חדשות לבקרים פרשיות חדשות – בצבא, בשירות בתי הסוהר, מנהל סוכנות דוגמניות, בעלי קבוצת כדורגל, אם לא היו נרצחות השנה לצערנו אותו מספר של נשים שנרצחו בזו שקדמה לה. הקמפיין הזה מחדד אצל נשים וגברים שהבעיה קיימת ויש דרכים רבות לפתור אותה. הנשים האלה ממזמן הן לא אות בודדה או פנים מטושטשות. הן שם – מביטות על כולנו מלמעלה ומפסיקות להתבייש או להצטדק או אפילו לתהות האם הן אשמות במה שארע להן. הן לא.

תמרורי האזהרה שניסחו בפורום מיכל סלה ומספרי מוקדי החירום

הבושה עוברת צדיעל ורדשירה איסקוב