ה'מפלצת' הלך לכלא, מה יעלה בגורל האחרים?

תם הטקס. הרע הולך לכלא, הטובה תוכל להמשיך בחייה. אבל בעצם פה נגמר פרק אחד, בעולם שבו סיפור רודף סיפור, והסיפור התקשורתי ועתיר הרייטינג הזה, שזכה לטיפול מסור וממנף מאילנה דיין, מסתיר מאיתנו מציאות הפוכה. פרסומת אחת, עוד דקה נשוב.

דרך ארוכה עבר התיק המשפטי הזה, מדינת ישראל נ' מפלצת מהגיהנום. תחילתו באירוע מחריד אי-שם במצפה רמון, המשכו בכתבת תחקיר בת שני פרקים ועתירת רייטינג אצל אילנה דיין, וגם פרק שלם בטקס הדלקת המשואות. התוצאה ידועה: סיפור צבעוני, אמוציונאלי, חשוף לזרקורים ולעין הציבורית, סיפור ששם על המוקד את הנבל הלאומי, זה שניסה לרצוח באכזריות בלתי נתפסת את המאמי הלאומית. לסיפור כזה לא יכול להיות סוף אחר מסוף של אגדה, ורגע אחרי שהזאב טורף את כיפה אדומה – בא הצייד ודן את הזאב למוות ואת כיפה אדומה לחיי אושר לנצח. ככה אנחנו רגילים, ומערכת המשפט יודעת לתת לנו, מידי פעם, את הסחורה.

שירה איסקוב בראיו לעובדה, קשת 12

עכשיו, כשאביעד משה קיבל שנה מאסר על כל אחוז רייטינג שקיבלה אילנה דיין על התחקיר המפורסם, אפשר כבר לקבוע – זו דעת הקהל שניצחה את המשפט הזה. דעת הקהל יודעת להכריע משפטים, וגם לפתוח משפטים נעולים, תשאלו את רומן זדורוב. ולמה אני אומרת את זה בכזה ביטחון? בגלל העובדות.

בארץ יש אלפי נשים נפגעות אלימות קשה במשפחה. סיפורים מזעזעים, שהופכים את הבטן, על התעללות מתמשכת, השפלות אכזריות, דיכוי, רדיפה, טרור, בכל אחד מהם מעגלי ההרס מגיעים עד לילדים, הורים, אחים ואחיות, שכנים וחברים. במשטרה מתקבלות ביום שגרתי עשרות אם לא מאות תלונות על אלימות במשפחה, מקלטים לנשים מוכות עמוסים בסיפורים קשים מאוד, כמעט בכל אחד מהם יש ניסיון לרצח או "לפחות" איומים ברצח – ואשה מאוימת ומפוחדת שבכל צעד צריכה להביט גם לאחור. רבים מהסיפורים האלה ראויים לתחקיר עומק, בליווי מוסיקה דרמטית, קלוז-אפים על תמונות מזירות האירוע, ותמונות אילוסטרציה של אימה. אלא שאם כל אירוע מזעזע היה מקבל תחקיר כזה, גם ערוץ יעודי רק לתחקירים מסוג זה לא היה מספיק כדי להכיל את הזוועה כולה. אל בית המשפט מגיעים בכל יום עסקים, מספר תיקים של התעללות קשה, עד ניסיון רצח. למרבה הצער, הניסיון מלמד שברוב המקרים מתקבל פסק דין מקל, שמשאיר את האישה באזור הסכנה, ואת הגבר – בטווח נגיעה ממנה, גם אם זה בעוד 4 שנים כשייצא מהמאסר וישוב לנקום. לעיתים רבות מדי, תוך מספר חודשים הוא כבר יכול לשוב לאיים על חייה.

שלא תבינו לא נכון, הבחירה של שירה איסקוב לדבר מול המצלמות ראויה לשבח, והיא הצילה לא מעט נשים שראו אותה והבינו מה צפוי להם אבל קשה לי להתרגש מפסק הדין התקדימי של השבוע, כי אני יודעת שהוא לא מאפיין. כי אני יודעת שבפסק הדין של מחר לא יובאו בחשבון שיקולי תגובה ציבורית וביקורת עיתונאית. הניסיון שכשל להעביר את פסק הדין בשידור טלוויזיוני חי, רק מראה לנו כמה התיק הזה הוא היוצא מן הכלל שלא מעיד על הכלל, כמה הוא הפך מזמן מ"עוד תיק" של אלימות במשפחה, לתיק דגל עם ערך בויקיפדיה.

לו רק הייתי יודעת שכל תיק יקבל יחס דומה – הייתי אופטימית באשר לעתיד המאבק באלימות במשפחה. אך ביודעי שמחר נחזור לשגרה המרגיזה המפקירה נשים לגורלן – אני מסרבת לסמן את האירוע הזה כניצחון. כעת, הטקס תם, אך הזמן לחגיגות עדיין לא הגיע, ויש להמתין ולראות אם המשואה שהדליקה שירה איסקוב, תמשיך להאיר את דרכן של נשים נפגעות אלימות בהגיען למערכת המשפט הישראלית, או שהייתה זו משואה חד פעמית, שבצל להבתה – אלפי מקרים דומים, שבהיותם יתומים מיחצ"נות – יגמרו לגמרי אחרת.

אביעד משהשירה איסקוב