רצח נשים הוא רצח עם

בשבוע שעבר נרצחה אסתר סמאי על ידי בעלה, שוטר מג"ב, שלקח את נשקו הביתה, כמדי יום, וירה בה למוות. לכאורה, אפשר להגיד רצח ידוע מראש. לכאורה, מדובר בזוג מהגרים מאתיופיה שלא התמודדו עם משבר ההגירה והפער התרבותי. לכאורה, אפשר לומר שהם היו מוכרים לרווחה ולכן ניתן היה למנוע את הרצח. לכאורה, אפשר לומר שהאתיופים רוצחים את הנשים שלהם. וגם הערבים. לכאורה.

מי לא מפחדת?
מתחילת שנת 2012 נרצחו 14 נשים על ידי הבעלים שלהן, אסתר סמאי היא האחרונה. בשנת 2011 נרצחו 23 נשים על ידי הבעלים שלהן או על ידי בן משפחה אחר.

לכאורה אני יכולה להגיד שהנתונים הללו לא קשורים אליי אישית. אני לא מכירה אף אחת מהנרצחות או הרוצחים, מעשי הרצח לא מתקיימים בעיר מגוריי תל אביב אלא באיזו פריפריה גיאוגרפית או חברתית רחוקה ממני, ואני אפילו לא יכולה לתאר את עצמי נמצאת בקשר זוגי שיהיה בו ולו שמץ קטן של אלימות, שליטה או רכושנות.

אבל פה הטעות שלי. של כולנו. נכון, אין לנו וכנראה גם לא תהיה לנו זוגיות (אם אפשר לקרוא לזה זוגיות) כזאת. רוב הסיכויים שרובנו לא נמצא את עצמנו בקשר אלים, לא מאפשר, המהווה סכנה לחיינו. אז למה בכל זאת לקחת כל רצח של כל אישה באופן כל כך אישי?

התשובה טמונה בפחד. אחת התחושות המרכזיות בחייהן של ילדות, נערות ונשים, הוא הפחד. זו תחושה משותפת לכלל הנשים, אוניברסאלית לכולנו, לא משנה אם אנחנו מזרחיות או אשכנזיות, עשירות או עניות, רזות או שמנות, ממדינות המערב או המזרח. הפחד היא התחושה הדומיננטית בחיינו והיא מנהלת את שגרת יומנו. הפחד אליו אני מתייחסת הוא הפחד שיופעל כלפינו אלימות, בעיקר הפחד להיאנס אך גם הפחד להירצח.

כאילו רצחת גם אותי
מי מאיתנו לא מכירה את פרקטיקות ההגנה שאנחנו מנכסות לעצמנו כבר מגיל צעיר: לשוחח בטלפון בזמן שאנחנו הולכות ברחוב, לחפש ידיד או חברה שתלווה אותנו הביתה בלילה, לא לקבל שתיה מאף גבר זר בבר שמתחיל איתנו או לא לשתות מכוס פתוחה במסיבה כי אולי הכניסו לנו משהו לכוס, לא לקחת גברים בטרמפים, לא להתלבש חשוף מדי כי אולי יחשבו שאני מותרת, לפלרטט, אבל לא יותר מדי, שלא יחשבו שאני נותנת, ועוד ועוד ועוד. הפחד מנהל את חיינו, מכתיב את צעדינו ושולט מחשבותינו.

כשאישה נרצחת, ולא משנה איזו אישה, הרצח פוגע גם בי. כשפוגעים במישהי שהיא חלק מקבוצת השייכות שלי, במקרה הזה קבוצת הנשים, גם אני נפגעת. הרצח שלה הוא לא רק רצח של בעל את אשתו. זה רצח של גבר כלפי אישה. של בעל הכוח נגד משוללת הכוח.

הרצח הוא חלק מתפיסת עולם פטריארכלית, המנסה לשלול מנשים את זכויותיהן, לעיתים הבסיסיות ביותר כמו הזכות לחיים. כשאני שומעת על אישה שנרצחת על ידי הבעלים שלה, אני מתחילה לפחד. אם זה קרה לה, זה יכול לקרות גם לי. אם שם הרשויות לא עושות דבר, למה שהן תעשנה דבר בהמשך?

מה המסרים שעוברים לנערות ונשים כשנשים נרצחות כאן על בסיס חודשי? שהחיים של נשים שווים פחות, שאנחנו מצדיקים רצח של נשים על ידי תרבויות וחברות מסוימות, ושרצח על רקע לאומני הוא בעל משמעות רבה יותר מרצח על רקע מגדרי.

רצח נשים הוא פשע שנאה לכל דבר

שתי הוכחות יש לי לטענה שחייהן של נשים שווים פחות בעיני החוק והרשויות. כבר שנים שפרויקט האקדח על שולחן המטבח של אישה לאישה מרכז פמיניסטי חיפה, נאבק בתקנות המאפשרות למאבטחים ואנשי בטחון להביא את נשקם הביתה, מתוך ידיעה שעצם קיומו של האקדח בבית, משרה פחד על האישה ומאפשר את הרציחות הללו. התקנות תוקנו, אך האכיפה נותרה כעינה. מאבטחים משיכים לחזור עם האקדח לבתיהם ומניחים אותו על שולחן המטבח ליד ארוחת הערב. אם האוכל שהאישה הכינה לא ערב לחיכם, בום! אפשר לרצוח אותה.

דוגמא שנייה לזילות בחייהן של נשים אפשר למצוא ביחס המשטרה וועדת החנינות, בחנינות הניתנות על ידי המדינה בגברים הרוצחים את הנשים שלהם. למשל, רצח הוצא מהאפשרויות למתן חנינה, אך רצח על רקע כבוד המשפחה הוכנס. רצח של נשים על ידי גברים נתפס בעיני המדינה כרצח על רקע תרבותי, כבוד המשפחה, משולש רומנטי, או crime of passion .

לאורך השנים מדינת ישראל חננה יותר רוצחים שרצחו את נשותיהם מאשר כל רוצחים אחרים, בגלל התפיסה של פערי תרבות. לא רק שזו גזענות במסווה של רב תרבותיות, זו הקרקע שמאפשרת את הרציחות הבאות.

רצח של נשים הוא פשע שנאה של קבוצה אחת שולטת (הגברים), נגד קבוצה אחרת נשלטת (הנשים). מטרתו להשרות פחד על כלל ציבור הנשים מלדרוש את זכויותיהן, את עצמאותן הכלכלית ואת זכאותן לביטחון אישי ושלמות הגוף. עד שהרשויות, התקשרות, מערכות החינוך והרווחה, לא ישנו את גישתן לאלימות כלפי נשים, נשים תמשכנה להירצח כאן ללא דין וחשבון. עד שהחקיקה לא תשתנה ותחמיר את הענישה של רוצחים גברים הרוצחים נשים כי הן נשים, ותתייחס לרציחות האלה באותה החומרה של שבה מתייחסים לרצח על רקע לאומני, הג'נוסייד השקט נגד נשים יימשך.