רצח נשים צריך להיחשב פשע שנאה

פשע שנאה מצריך הוכחה שהפשע נעשה בכוונה תחילה כאקט של שנאה לדמות הנרצח/ת, מעבר למניע הפלילי לרציחתו/ה. פשע שנאה מצריך הוכחת שנאה למשהו בסיסי בזהות של הנרצח/ת – דת, מוצא, העדפה מינית ועוד. פשע שנאה על רקע לאומני מוכר במקרה הישראלי, כשפלשיתנאים ויהודים הורגים אחד את השני בגלל עצם היותם בני לאומים שונים. פשע שנאה מוכר מאוד בארה"ב במקרי רצח של שחורים/היספאנים/ואחרים שאינם לבנים, על ידי קבוצות הגזע הלבן. פשע שנאה נוסף הוא פשע נגד הומוסקסואלים, כלומר על רקע הומופוביה. אם כן, האם רצח של נשים יכול להיחשב כפשע שנאה על רקע פטריארכלי?

קשר זוגי, רומנטי ככל שיהיה, לא יכול להיות שיוויוני

בשבוע שעבר נרצחו שתי נשים על ידי גברים שניהלו איתן קשר זוגי. הראשונה, מראש העין (שמה נאסר לפרסום), נרצחה על ידי מי שהייתה נשואה לו (אני מתקשה לקרוא לו "בן זוגה". "הבעלים שלה" נשמע מתאים יותר, אבל החלטתי בכל מקרה לקרוא לו מי שהייתה נשואה לו). השנייה, זהבה צ'קול מנתניה, ככל הנראה נרצחה על ידי גבר שהיא יצאה איתו (על הפרשה הוטל צו איסור פרסום. הרי החשוד הוא שחקן כדורגל). מתחילת שנת 2013 נרצחו עוד שבע נשים על ידי גברים שהן היו עמם בקשר זוגי או ממשפחתן (מעבר לשתיים שצוינו לעיל): דפנה ארנין מאילת, חתואלה קוזנציוב מחיפה, מזל בן שטרית מירושלים, אלאא שמעי מאעבלין ועוד שלוש שאת שמן איני יודעת. תשע הנשים הללו נרצחו על ידי גברים שהיו עמן בקשר זוגי או שהיו בני משפחתן. המניע לרצח היה שהאישה רצתה לסיים את הקשר, או הביעה את מיניותה או העדפותיה הרגשיות לגבר שאינו מקובל על משפחתה.

על מנת להכיר ברצח של נשים על ידי גברים שהיו איתן בקשר זוגי כפשע שנאה על רקע פטריארכלי, יש להכיר קודם באי השוויון הגלום בתוך זוגיות הטרוסקסואלית. יש להכיר בכך שזוגיות בין גבר לאישה במדינת ישראל, עם משברי ההגירה שלה, עם צמצום והפרטת השירותים החברתיים, היעדר הנגישות למשאבים, והתלות הכלכלית של רוב הנשים ברוב הגברים מכל המעמדות, יוצרות היררכיה מגדרית מובנית בתוך הקשר הזוגי והתא המשפחתי, על אף הצביעה הרומנטית של קשר כזה. האם המדינה מוכנה להכיר במה שציינתי לעיל? כי זה הצעד הדרוש והמקדים, לפני חקיקה שתכיר ברצח נשים על ידי גברים שהיו עמן בקשר זוגי כפשע שנאה על רקע פטריארכלי.

בואו נפסיק למכור לעצמנו שאנחנו חופשיות לעשות מה שאנחנו רוצות

האם המדינה, בדגש על הרשות המחוקקת והרשות השופטת, מוכנה להודות שלנשים עדיין אין את הזכות להחליט לבד עם מי הן בוחרות לחיות יחד? האם הרשויות הללו מוכנות להכיר בכך שהמשטרה ומערכת המשפט לא עושה מספיק כשזה נוגע לרצח נשים? דוגמה לכך תהיה שהמשטרה נמנעת מלהוציא נערות ערביות שסומנו על ידי המשפחות שלהן כ"מחללות את כבוד המשפחה" מביתן, מסיבות של רגישות תרבותית או היעדר משאבים. דוגמה נוספת לכך היא שרוצחי נשים, וכן, זו קטגוריה כמו טרוריסטים, מקבלים יותר חנינות מאשר רוצחים אחרים. הדבר נכון הן לגבי רוצחים על רקע "כבוד המשפחה" והן לגבי רוצחים על רקע "רומנטי". אין שום דבר רומנטי או מכבד ברצח של נשים.

האם מערכת החינוך מוכנה להכיר בכך ולהטמיע תכנים פמיניסטיים שיכולים למנוע תפיסות מעוותות, בהן לנשים אין את הזכות להכריע על גורלן? האם מערכת החינוך מוכנה להיאבק בתפיסות עולם שמכירות בזכותו של האב/האח/הבעל בקבלת ההחלטות על חייה, נפשה וגופה של אישה במשפחתם? האם בכוחה של המערכת לשנות את זה, כשהמערכות אינן שיוויוניות מראש? ביטוח לאומי, משרד הפנים, הרבנות הראשית (כמובן) ורשויות נוספות – כל המערכות כולן, לא סופרות נשים.

אחיותיי נרצחות כל יום כי הן מעזות לדבר. הן מעזות לקרוא תיגר על הגברים עימם הן חיות, ומנסות לקחת שליטה על חייהן. בואו נפסיק למכור להן, ולנו, שהן ואנחנו חופשיות לעשות מה שאנחנו רוצות. בואו נסתכל להן בעיניים ונגיד לכולן את האמת: החופש שלנו בסכנה. אין לנו שוויון. ואין לנו חירות. עד שהמערכות סביבנו לא תדאגנה להגן עלינו, ולהעניש כמו שצריך רוצחי נשים על רקע פטריארכלי, אף אחת מאיתנו לא בטוחה וכולנו עלולות למצוא את עצמנו במקומן של כל אחת מהנרצחות הללו. זו בעיה של כולנו.