זוגיות אלימה: ככה תוכלו לעזור לחברה לצאת ממנה

אורית (כל השמות של המעורבים בסיפור הם שמות בדויים) הייתה נשואה ליצחק במשך עשרים שנה. הם חיו בדירה צנועה בבת-ים עם הילד, בני. השגרה שלהם הייתה בדיוק כמו של כל היתר: עבודה, טיפול בבית, משפחה, שמחות, צער וגם קשיים. למי אין? מתישהו בשנת 2010 בערך, גילו לאורית גידול ברגל. אפשר להניח שפחדה מההווה ודאגה לגבי העתיד. היו הרבה שאלות שהטרידו אותה: האם זה מסוכן, האם תוכל להמשיך לעבוד, האם הטיפולים יהיו יקרים. כשסיפרה ליצחק על הגידול, הוא לא חיבק אותה, לא שאל איך היא מרגישה ולא אמר מילות נחמה. במקום, הוא הגביר את המוזיקה לה האזין, כאילו סיפרה לו שהילד מתחתן, ואמר לה בקול צוחק, "אורית, בשנה הבאה אני אניח לך פרחים על הקבר!".

עוד באון לייף: 

היו לו כל מיני הערות כאלה, והחיכוכים ביניהם היו ידועים לכולם. האחים שלה ניסו לדבר איתו, אפילו אבא שלה הגיע מהדרום הרחוק כדי לנסות לדבר על ליבו. כלום לא עזר. הוא ביקש להתגרש, היא הסכימה ואז הכל התהפך. הוא החל מחזר אחריה, הביא לה פרחים ושוקולדים והציע סיוע וחופשות. "חבל שלא התגרשתי ממנו לפני-כן", סיפרה אורית לאחותה. השינוי היה כ"כ קיצוני. אבל, כמו ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, יצחק היה עוד מאיים עליה לפעמים, מפחיד ומלחיץ אותה עד שכבר לא ידעה למה הוא מסוגל – אולם לרגע לא חשבה שזה ייגמר במוות.

בחיים שמתנהלים כמו באזור דמדומים, בהם אישה חוששת לחייה ברגע אחד ומתבדחת על הפחד ברגע שאחרי, קרובי המשפחה והחברים הם כמעט חסרי-אונים. מצד אחד ישנם פחד ודאגה ומצד שני, חוסר הרצון שלה להאמין שמשהו יקרה מייצר מצג שווא של תקינות. "נשאבנו לשאננות שלה", אומרת אחותה, חגית.

בבוקר יום שני אחד בסופו של אוקטובר, יצחק רצח את אורית והתאבד. בנם, שהיה חייל באותה תקופה ובכל זאת שהה בבית באותו יום, ברח ובכך, ככל הנראה, הציל את חייו. משפחתה של אורית התרסקה לרסיסים שמתקשים להתאחות גם יותר משנתיים אחרי הרצח. "עד היום תחושת האשם חרוטה לי עמוק בזיכרון ולא מרפה", מספרת בכאב, "למה היא לא שיתפה אותי? אולי הייתי יכולה למנוע את זה".

איך אפשר לדעת? 

מקומם ומקומן של בני ובנות המשפחה או חברים וחברות הוא מורכב במצבים כאלה, מכיוון שיכולתם מוגבלת – הם לא יכולים לדעת מה באמת קורה בין דל"ת אמותיהם של בני-הזוג, ולפיכך אינם מודעים למידת האלימות בזוגיות באופן ודאי – וגם אחרי שמתגלית חבורה או סימנים של אלימות שאינה פיזית, אינם יכולים לקבל החלטות עבור הקורבן של אותה אלימות (שהיא, בדרך כלל, האישה במערכות יחסים הטרוסקסואליות).

באלימות יש גוונים רבים של אפור. תמונה: Shutterstock

יש כל מיני סוגים של אלימות בזוגיות, ולא תמיד מדובר באלימות פיזית קשה, כך שלמעשה ישנם גוונים רבים של אפור המקשים על החברות והקרובות לזהות אותה. "חשוב לעשות הבחנה בין מערכת שהיא פר אקסלנס מתעללת, כלומר, אלימות ברורה – פיזית, מינית או מילולית", אומרת אורלי חסון-ציצואשוילי, מנהלת עמותת "לדעת – לבחור נכון" לקידום מיניות בריאה ומנחת סדנאות זוגיות, עובדת סוציאלית בהכשרתה. היא מסבירה כי "כשהדברים הברורים קל יותר להיות עדים להם ולהעלות אותם למודעות. באלימות פיזית יש חובת דיווח למשטרה וכמובן גם באלימות מינית. נגיד, הייתי עדה לסיטואציה בה בן הזוג סטר לה, אני מחוייבת לדווח את זה למשטרה". במקרים כאלה, כדאי ליידע את האישה בדבר הדיווח, היא מסבירה. "החברה חייבת להיות מודעת לזה שהיא מדווחת, היא לא יכולה לעשות את זה מאחורי גבה, כדי לא לשבור את האמון ביניהן. אלא אם היא חושבת שהחברה תמנע את זה ממנה או שזה עלול לסכן אותה כי אם היא תגיד לבן הזוג הוא עלול לפגוע בה". אך ישנם מקרים רבים שבהם אופן הפעולה הנכון אינו כה מוגדר. "אני חושבת שבאמת הקושי היותר גדול הוא באלימות רגשית ומילולית. גם באלימות כלכלית הרבה פעמים זה קשה. כי זה לא לגמרי ברור, כי לרוב מדובר במניפולציות. פעמים רבות זה כרוך בתוך הדינמיקה של הקשר ואף פעם אנחנו לא יכולים לדעת בוודאות מה קורה בתוך הקשר".

כדי לנסות לסייע למי שנמצאת במערכת יחסים אלימה, יש לזהות את הסימנים. "משהו שמרמז על ביטול עצמי של החברה", מסבירה חסון-ציצואשוילי, "ירידה בערך העצמי שלה, אמירות שלה כלפי עצמה: 'אני לא מסוגלת, אני לא יכולה', הקטנה עצמית שהיא תוצר לוואי של הקשר (או שהייתה נטייה והקשר החריף את זה), אלה הדברים שקשה יותר להכריח את החברה לחשוף וגם לה בפני עצמה יהיה קשה יותר להגיד את זה". בתור התחלה, לדבריה "חברה תומכת צריכה לגייס המון סבלנות ולהבין שזו לא אחריותה הטוטאלית להציל את מערכת היחסים". חשוב להדגיש שכאן מדובר על מערכות יחסים שטרם אותרו בהן סימנים ברורים לאלימות, וכל עוד מדובר על חשד בלבד. כאמור, במקרים בהם אין ספק בקיומה של אלימות בזוגיות, קיימת חובה דיווח לרשויות על בן הזוג.

"באלימות כזו, בכל מקרה כדאי לנו לנסות להבין יותר מה היא מרגישה" מסבירה חסון-ציצואשוילי, "לעזור לה לשאול את עצמה שאלות לגבי הקשר: האם הקשר הזה טוב לי, האם הוא גורם לי להרגיש יותר בטוחה בעצמי, מה אני מרגישה שהקשר הזה מוסיף לי, האם אני מאוהבת, האם אני מרגישה מוערכת, האם יש הדדיות וכבוד, האם אני מרגישה חופשייה להיות אני או שאני מוגבלת? עכשיו, בכל מערכת יחסים יש משא ומתן וויתורים, אבל היא צריכה לשאול את עצמה האם אני מרגישה שהוויתורים הם משהו שאני יכולה לעשות והאם הצד השני בא לקראתה בויתורים".

עוד סימנים לקשר לא בריא הם פגיעה חוזרת ונשנית בבת הזוג ולאחריה בקשת סליחה, חוסר הערכה קבוע לדעותיה, הגבלתה לפעילויות מסוימת או התניית ביצוען בנוכחותו של בן הזוג, האשמה תמידית של בת-הזוג וניסיון לשנותה, רכושנות וקנאה והתפרצויות זעם. מאפיינים אלה הם אותות למערכת יחסים לא תקינה. במקרים כאלה, חסון-ציצואשוילי מייעצת לנהוג בזהירות: "תשמשי פלטפורמה לבירור עצמי, כי מראה יכולה להיות קשה מדי ואנחנו לא נרצה לראות", כך שחשוב להיזהר שלא להרחיק את החברה או קרובת המשפחה ולייצר כעס או בידוד. "אסור להגיד את האמת בפנים אלא לנסות לכוון אותה, שהיא תענה בעצמה – מה איכות הקשר, מה הוא נותן לה?".

במקרים שקשה למצוא את ההזדמנות לשוחח עם האישה שלגביה קיים חשש, או שמידת ההיכרות אינה מספקת לקיומו של שיח אינטימי, אפשר להגיב בפליאה על סיפורים מדאיגים שהיא מספרת כדי לשקף לה שמדובר בסיטואציה לא תקינה. אפשרות נוספת היא לנסות לשאול שאלות שמניחות אותה במרכז – ולא אותו. כאשר מדובר במישהי קרובה יותר, כדאי לשוחח על העניין באופן חברי מאוד ולא מאיים. חשוב להבין גם כי "זה מאוד עניין של בשלות הרבה פעמים. יכול להיות שעכשיו היא לא רואה את זה ועוד שנה היא כן תראה את זה. ואני צריכה לקחת את זה בחשבון בתור חברה".

יש אור בקצה המקלט 

לפני שניגשות לשוחח עם חברה, כדאי לקרוא על מעגל האלימות, כך ממליצה מלדה שלהב, מנהלת מרכז הסיוע למשפחות הנרצחות והנרצחים בתל אביב מטעם עמותת "אלה". "מעגל האלימות הוא ידוע ומאופיין", היא אומרת, "ואפשר לקרוא עליו. כלומר איך גבר אלים מתנהג ומתנהל". ההבנה הזו, שזה לא קורה רק במערכת היחסים הספציפית הזו, יכולה לעזור לאותה אחת לצאת מהמעגל הזה. "יש קווי טלפון לסיוע שמאפשרים להתייעץ ולספר את הסיפור בצורה אנונימית ולשמוע מה אומר אותו איש מקצוע או מתנדב בעל ההכשרה המתאימה. יש בכל הארץ הרבה מאוד מרכזי סיוע לנשים נפגעות אלימות לסוגיהם. אפשר לפנות למרכז סיוע כזה ולהיפגש עם איש מקצוע מטעמם. הם יכולים להנחות ולהדריך גם לגבי צעדים יותר ממשיים, כמו הגשת תלונה במשטרה והם יכולים גם ללוות את האישה בתהליך הזה או בללכת לבית משפט ולהוציא צו הגנה. יש דברים שאפשר לעשות גם כדי לקבל מידע, גם כדי להתייעץ, לשמוע מנשים אחרות או מאנשי מקצוע". אולם, לפני הכל "צריך להתגבר על הבושה". גם מבחינת חגית, הדבר החשוב ביותר הוא לדבר עם האישה. "שידברו", היא אומרת. "שלא ישמרו את זה. שלא יאמינו לבקשות סליחה, כי זה יכול לקרות לכל אחת. בן אדם שהוא קנאי, שמראה כל מיני סימנים, לא להישאר שאננים. וגם לפנות, לא לשמור את זה. לא להסס לפנות לגורמים הרלוונטיים".

גורמים אלה – רשויות הרווחה, המשטרה והמקלטים – נתונים לא אחת תחת ביקורת במקרים רבים. האשמות באזלת יד, הזנחה, זמינות מוגבלת או חוסר רלוונטיות מוטחות בהם, אולם יש להכיר בכך שנעשים נסיונות מצידם לשיפור המצב הקיים. "המשטרה עושה מאמצים מאוד גדולים לשנות את זה", אומרת חסון-ציצואשוילי, "הייתי עדה לתהליכים".

"אותה אישה מאויימת צריכה לרצות ולחשוב איך היא מצילה את החיים שלה". תמונה: Shutterstock

חגית, עובדת סוציאלית בעצמה, מסבירה שהרשויות מסייעות להציל חיים, אך צריכה להיות נכונות גם מצד האישה: "המדינה נותנת בשלב הראשוני מקום מפלט לאישה, קודם כל להציל את החיים שלה, להתרחק, אבל המון נשים מפחדות כי הן מוגבלות. הן לא יודעות מה זה מקלט. זה לא פשוט, זה לקחת את החופש שלך, לחלוק חדר עם כמה נשים, הרבה פעמים גם לא כולן מדברות את אותה השפה. אם היא הייתה יודעת שאחרי המקלט יש אור, יעזרו לה למצוא דירה חלופית, יעזרו לה בכלל, אז במחשבה שלה יהיה לה יותר קל. התנאים של המקלט הם לא הכי טובים, אז המון נשים מוותרות. אותה אישה מאויימת צריכה לרצות ולחשוב איך היא מצילה את החיים שלה".

היא מציעה גם פתרונות מכיוונים אחרים, של סיוע ושיקום לגבר. ההכרה בחוסר התועלת של כליאה עבור רוב העבריינים הולכת וגוברת, וחגית מציעה פתרון שמטרתו להקדים תרופה למכה. אם גורם טיפולי יוצר איתו קשר ושומע את הצד שלו ומנסה לבדוק איתו מה יכול לעזור לו, זה יכול להציל חיים".

אלימות בזוגיות לא תמיד נגמרת ברצח, אבל מערכת יחסים אלימה היא מדרון תלול שבתחתיתו פעורה תהום לא נודעת. אם קרובת משפחה או חברה נמצאת במערכת יחסים שמאמללת אותה, אם חבר מדבר על זוגתו בצורה שמקטינה אותו – כדאי לעודד אותם לדבר ולשתף, לתת להם תחושה שהם לא לבד ושהשיח ביניכם הוא מרחב נטול שיפוטיות. התפקיד שלנו, כחברות וחברים שלהם או כקרובות וקרובי משפחה, הוא לעזור לגלות את השביל אל מחוץ למערכת היחסים האלימה ואת החיים שאחריה.

כלים לזיהוי וטיפול במערכת יחסים אלימה:

בסדנאות לזוגיות בריאה, מציגות המדריכות מטעם עמותת "לדעת – לבחור נכון" מספר שאלות שאמורות לסייע לבני הזוג לעמוד על טיבו של הקשר:

שאלות לגבי עצמי:

האם אני אוהב/ת אותו/ה?

האם אני יכול/ה לדבר על מה שמטריד אותי איתו/ה?

האם אני רוצה להיות איתו/ה?

שאלות לגבי בן הזוג:

האם הוא/היא מכבד/ת אותי?

האם הוא/היא מקשיב/ה לי?

האם הוא/היא מבין/נה אותי?

האם אני יכול/ה לסמוך עליו/ה?

שאלות לגבי הקשר:

 האם אנחנו משוחחים באופן חופשי?

האם טוב לנו להיות יחד?
האם לכל אחד יש חיים ומרחב משלו?

האם לשנינו יש מחוייבות לקשר?

האם אנחנו עוזרים ודואגים זה לזה?

האם אנו מכריעים יחד בהחלטות זוגיות?

האם אנו מצליחים לפתור מריבות ואי-הסכמות בינינו?

טלפונים חשובים:

קו חירום ארצי – משרד הרווחה: 1800-220000

מוקד המצוקה של משרד הרווחה: 118 (קו פתוח ומרכז סיוע לנשים דתיות: 02-6555744/5)

מרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית: 1202 (1203 לנפגעי תקיפה מינית)

עמותת לא לאלימות: 1-800-353-300 (בקישור אפשר למצוא ריכוז של מספרי טלפון חשובים נוספים)

אגודת יד ביד אוזן קשבת: 03-6204999

לדעת – לבחור נכון: 02-6258841