בעקבות אלימות תלמידים: המורות שלא יחזרו ללמד בספטמבר הקרוב

בעוד ימים ספורים ישובו לספסל הלימודים כמיליון וחצי ילדות וילדים ויחד איתם ישובו לעבודתם עובדי מערכת החינוך בישראל ובראשם – המורות והמורים. לצד החששות הרגילים שיש בפתחה של שנת לימודים חדשה, ישנו חשש נוסף שלא דנים בו מספיק – אלימות, לפעמים קשה מאוד, של תלמידים כלפי המורה שלהם.

עוד באון לייף:

האלימות הזו שמתובלת בחוסר כבוד לסמכות וגיבוי של ההורים מתוארים על ידי עובדות משרד החינוך כרעה חולה ששוטפת את המערכת ולדבריהן, הן חסרות אונים מולה. דברים שהיו כמעט דמיוניים לפני עשור או שניים הפכו לנפוצים עד כדי כך שכשפרסמתי פנייה למורות שהותקפו באלימות על ידי תלמידיהן, תיבת ההודעות שלי הוצפה בפניות תוך מספר שעות. הנה כמה מהם:

"הם מקבלים גיבוי מההורים"

מורן (שם בדוי) בת 34 מהרצליה היא מורה להוראה מתקנת.

"לימדתי בבית ספר יסודי בקיבוץ סמוך להרצליה. ילדה אחת, תלמידת כיתה ו' רבה עם המורה שלה למתמטיקה. מדובר בילדה שהיו לה בעיות התנהגות קשות בעבר. במקרה המדובר היא השתוללה בכיתה והמורה שלחה אותה החוצה. אני הייתי בחוץ, שמעתי וראיתי שהילדה מאד נסערת, ניגשתי אליה וניסיתי לדבר איתה ותוך שניה היא הרימה כיסא כדי לזרוק אותו עלי. תפסתי את הכיסא בידיים ולמזלי הגיעה לעזרתי המנהלת וריסנה אותה אבל הילדה המשיכה להשתולל ולהתפרע וגם ניסתה לבעוט ולהרביץ למנהלת. מזל שלמנהלת הייתה את ההכשרה מתאימה לרסן אותה. לנו אסור לתפוס ילד בחוזקה או משהו כזה. אפילו אם הילד אלים זה נחשב לאלימות מצד המורה".

איך הגיבו ההורים?

"האלימות של הילדים מגיעה הרבה פעמים על רקע גיבוי יתר מצד ההורים. זה משהו שאני לא מכירה מהתקופה שאני הייתי בבית ספר. במקרה הזה, ההורים עשו כל מה שהם יכלו כדי שהילדה לא תישא בתוצאות. היא נשלחה להשעיה של שלושה ימים וההורים נלחמו כדי שהילדה לא תושעה ולמה? כי לא היה להם מי שיישאר איתה בבית".

היו הורים שהיו אלימים כלפייך?

"היה ילד מקסים אחד שסבל מהיפראקטיביות. היה לו קשה בכיתה מבחינה חברתית ועשו עליו חרם וההורים חשבו שהפתרון הנכון הוא ריטלין. הם חשבו שהילדים מחרימים אותו בגלל הפרעות הקשב וריכוז. הריטלין לא עשה לו טוב. זה הגיע לרמה שהילד ישב בפינה ומרר בבכי, חטף התקפי חרדה, שבועיים לא בא לבית ספר… ההורים היו בטוחים שהריטלין יעזור ופתאום הילד שלהם ככה. הם לא ידעו את מי להאשים".

זו הייתה תופעת לוואי של הריטלין, או של החרם?

"אני לא יודעת. מה שאני כן יודעת זה שההורים הלכו למחנכת הכיתה ולמנהלת וטענו שבכיתה הקטנה של ההוראה המתקנת אין מספיק פיקוח. האבא התעמת איתי וצעק עלי, דרש לדעת מה עשיתי לבן שלו. הוא פשוט החליט שהילד נפגע ואני עשיתי משהו. הוא צרח עליי והאשים אותי מול הילד וכשהילד הכחיש שיש לי קשר לעניין האבא טען שהפחדתי את הילד עד כדי כך שהוא לא מוכן להלשין עליי. מה זה אם לא אלימות? רק כשהילד צעק על האבא שהוא לא מוכן יותר שהוא יצעק עלי, האבא נרגע קצת. זה היה אחד הילדים האהובים עליי בכיתה. מן הסתם, לא פגעתי בו".

הופתעת?

"כן ולא. גם בסטאז' שלי, כשישבתי בכיתות, הילדים הוציאו טלפונים וכשהמורה ביקשה להכניס אותם הם סירבו בטענה שההורים מרשים להם. ילדים צלצלו להורים מהכיתה! המורה שומעת מהם משפטים כמו "אבא ואמא מרשים לי להתקשר מתי שבא לי!" אז למה אפשר לצפות? בסוף לא יכולתי לסבול יותר ללמד במערכת ועזבתי".

"פתאום הוא הוציא את הבולבול"

שרון (שם בדוי) בת 29 מחיפה היא מורה למדעים ונשואה למורה.

"בתקופה הראשונה שלי, כשרק התחלתי ללמד, הגעתי מלאת תחושת שליחות והופתעתי לגלות כמה אני חסרת אונים בכיתה. בחרתי ללמד ביולוגיה וכימיה כי אני אוהבת את זה ובאמת מרגישה שאני מתחברת ומצליחה להגיע להישגים טובים עם חלק מהתלמידים, לקרב אותם למדע, להראות להם ניסויים מעניינים…"

וכשהאלימות הגיעה הופתעת?

"רציתי לשלוח ילד לרכז השכבה כי הוא הפריע לי בכיתה אבל הוא לא הסכים לצאת. כשניגשתי אליו הוא פתאום לקח צעד קדימה, רקע ברגל והרים את היד לתת לי סטירה. הפסקתי את השיעור מיד והזמנתי משטרה".

מה אמרה המשטרה?

"הם לא הגיעו בסוף. ביטלתי את התלונה, אמרתי להם שלא יבואו. המנהלת טיפלה בזה באופן פנימי כי הם לא רצו משטרה בתוך בית הספר אבל בפעם השנייה שזה קרה כבר לא הסכמתי לרדת מזה".

מה קרה?

"זה גם קרה בשכבת ט' אבל בכיתה אחרת, עם ילד שהיה ידוע כקשה ובעייתי אבל דווקא אני הסתדרתי איתו לא רע, הוא לא הסכים לשבת בשיעור ואחרי וויכוח קצר פשוט קפץ, עלה על השולחן שלו, שלף את הבולבול ועשה תנועה שהוא משתין עלי והכניס חזרה. הייתי בשוק. הפעם כן הזמנתי משטרה. הוא לומד בכיתה ט'! הוא לא תינוק והוא יודע טוב מאד שמה שהוא עשה רחוק מלהיות בסדר. חזרתי הביתה לבעלי ואמרתי לו שעוד נקרא עליו בעתיד בעיתון שהוא הפך לעבריין מין. הם רצו שהוא יתנצל בפני אבל זה לא קרה כי התפטרתי. אני לא יודעת מה היה המשך הטיפול כי לא נשארתי בשביל לגלות".

מה ההורים אמרו במקרים האלו?

"לא נתקלתי בתגובה מהם בכלל. ההשעיה לא עושה רושם על הילדים האלו. הם גדלים על זה בבית וההתנהגות הזו מגיעה משם. זה בדיוק מה שהם רואים בבית. יש בעיה רצינית של אלימות כלפי מורים ועבור מורות זה עוד יותר קשה. גם בעלי חווה אלימות אבל הוא לא חשוף לאלימות מינית כמוני. מאז מה שקרה התעורר בי פחד. זה קשה גם מול ההורים כי אין פתרון מידי, חייבים חינוך נגד אלימות".

"ילד בן 4 הרביץ לי באיבר המין"

שמרית (שם בדוי) סיימה לפני שנה שירות לאומי ועבדה כסייעת בגן ילדים בהוד השרון.

"כשהגעתי לגן חשבתי שזה יהיה קלי קלות. הם בני ארבע, מתוקים וחמודים ואני עשיתי המון בייביסיטר בחיי כי אני הגדולה ויש לי כמה אחים קטנים, מה יכול להשתבש? בכלל לא חשבתי על אלימות אבל כבר ביום הראשון כשאף אחד מהילדים לא הכיר אותי טיפס עלי איזה ילד, חיבק אותי חזק בהגזמה ולא עזב אותי. מלאך קטן ויפיוף, חשבתי שהוא מתוק".

והוא לא היה?

"אף אחד לא הזהיר אותי, אולי הם לא ידעו? הוא התחיל להימרח עלי בהגזמה, לצבוט אותי וגם ללקק אותי וזה הגיע למצב שהוא מפליק לי בישבן ובורח בצחוק. כאילו שובב. בדיחה. בסוף הגננת לקחה אותי לשיחה והסבירה לי שיש פינת מחשבה בגן, אם הוא עושה את זה, אני חייבת להושיב אותו שם".

עד אז לא הענשת אותו?

"אמרתי לו "לא" אבל תכלס, זה לא ילד שלי ומי אני שאעניש? זה היה נראה לי מוזר. אחרי שהיא אמרה לי עברו כמה ימים ולא היה לי ממש אומץ והוא המשיך ובאיזה יום כשמזגתי אוכל לצלחות הוא נתן לי אגרוף ב… בין הרגליים. הוא הרביץ לי באיבר המין. לקחתי אותו מיד לפינת מחשבות ואז הוא התהפך. הוא נטפל אלי כל יום, היכה אותי, קילל אותי, כל יום "את מטומטמת" "את קקי" "טיפשה" "טמבלית" "מלוכלכת" וכל פעם שלקחתי אותו לפינת מחשבות הוא היה נושך אותי עד זוב דם. הוא שנא אותי".

וההורים שלו?

"הגננת סיפרה להם וגם עירבו מישהי מהפיקוח אבל מסתבר שהוא כבר מטופל אצל פסיכולוגית לילדים ואצל מרפאה בעיסוק וגם היה באבחון, מה עוד יש לעשות? הם הכריחו אותו להגיד לי "סליחה" אבל זה לא שווה כלום. כאילו, זה ילד בן ארבע, מה נעשה לו? נזרוק אותו מגן של העיריה?"

ויכולת להמשיך לעבוד במצב כזה?

"האמת שלא עזבתי בגללו אלא בגללי. לא השעונים בידיים וברגליים והסימנים הסגולים שברו אותי. מה ששבר אותי זה שאני עצמי התחלתי בעצמי להיות אלימה כלפיו: להרים אותו, למשוך בכח, לרסן אותו אבל ככה שאני יודעת שאני מכאיבה לו. סובבתי לו את היד אחרי שהרביץ לי פעם אחת ופשוט חזרתי הביתה ובכיתי על איך אני הופכת לאחת מהגננות המופרעות האלה שמראים בחדשות בטלוויזיה. מה נהיה ממני? בדיוק עברנו דירה והגן כבר לא היה מרחק הליכה ממני אז הודעתי על התפטרות. אמרו לי שאני מפונקת ושאלו מה הסיפור שלי לנסוע באוטובוס אבל תכלס זה היה תירוץ. מסכנות המורות שיקבלו את הילד הזה עוד שנתיים בכיתה א' כשהוא יהיה חזק באמת, אני מרחמת עליהן".

מה יהיה כשיהיו לך ילדים משלך?

"וואו. לא יודעת. לא חשבתי על זה. בכל מקרה התוכניות ללמוד חינוך התבטלו".