למה אף אחד לא טורח לטפל באלימות של בנים?

האלימות המתגברת, בנין גברים לגברים, בין גברים לנשים, עליה בהיקף התקיפות מיניות מדווחות ואלו שלא, תרבות המאצ'ו, ה"גבר גבר", כל אלו ועוד, דורשים לנסות לפחות, להבין מהו מקור התופעות הנ"ל, ומה ניתן לעשות כדי להפחית את הנזק החברתי שנגרם לכולם.

היום כבר ברור כי האלימות בבתי הספר רובה ככולה היא אלימות על בסיס מגדרי –בין הבנים החזקים לחלשים, בין הבנות החזקות לחלשות, בין הבנים לבנות. ואיך היא נראית? בצורה של קריאות מעליבות, הערות פוגעניות, נגיעות, חרמות והרבה הרבה אלימות בקבוצות הואטסאפ וברשת

כשמדברים על חינוך מגדרי בבתי הספר, עיקר המשאבים מתמקדים, לרוב, בהעצמת הבנות. זה כמובן חשוב ביותר, אבל מקור האלימות, בוודאי האלימות המגדרית והמינית, בבתי הספר, ובחברה כולה, היא ברובה המשמעותי מגיע מן הבנים. בלי לחנך את הבנים, השינוי החברתי הרצוי לא יגיע.

יא הומו, איך אתה משחק??

בנים נתקלים באלימות על בסיס יומיומי מגיל מאוד צעיר. רמת האלימות בין בנים בחטיבות ובתיכונים, בארץ ובעולם, היא כה גבוהה עד כדי כך שכמעט אין נער שלא נתקל בסוג כלשהו של אלימות ונפגע ממנה באופן אישי. העלמת העין, חוסר הטיפול באלימות הנערית, מגביר את הופעתה, ומי שסובל מכך הם כל הנערים אבל בעיקר אלו שבשוליים והנערות כולן.

מי שסובל הם כל הנערים אבל בעיקר אלו שבשוליים וכמובן- כל הנערות. צילום: shutterstock

התשובה נמצאת בשדה החינוך. ישנם קווי דמיון משותפים לחינוך של בנים בעולם, למשל, הציפייה והתביעה מבנים להיות הטרוסקסואליים. אמנם קיימות תרבויות המקבלות יחסים הומוסקסואלים, אך רק כחלק מתהליך חניכה, והגבר יצטרך עדיין להינשא לאשה. ההטרוסקסואליות צריכה להיות מוכחת תמיד, כדי לא להיות מתויגים כ"הומו", וקיים לחץ להוכחה מתמדת, כלומר, לשכב עם כמה שיותר נשים, או לפחות להיתפס ככזה.

דבר נוסף שבנים מחונכים אליו הוא אחוות הגברים. הביטוי "אח שלי" לא נולד בצבא, ובאנגלית וצרפתית, Fraternity, היא אחוות גברים. משחקי הספורט הקבוצתי, כגון כדורגל, כדורסל, פותחו במאה ה- 18 באנגליה, כדי לחזק את המחויבות ההדדית של הבנים בקבוצה ולייצר את אותה אחווה ביניהם. אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד – הנשים לא במשחק.

גבר עוזר לגבר אחר. גבר שלא מצליח להשתלב באיזושהי "אחווה", יתקשה למצוא מקום גבוה בהיררכיה החברתית, ולעיתים יוותר בשוליים החברתיים. מתוך כך, אנחנו רואים, לא מעט, את תופעת הגברים הנלחמים למען חבריהם הפוגעניים (בכל מישור, לאו דווקא מיני), עוזרים ומגבים אותם, לפעמים בסוג של אוטומט, ולו רק, כנראה כדי לא להיחשב כמי שהוא לא מהחבר'ה.

ככה זה בנים, מה לעשות?

דבר נוסף מעניין וחוצה עולם, הוא פיתוח היכולת הוורבלית של בנים. מחקרים מראים שהורים מדברים פחות עם בנים על נושאים שבשגרה, על רגשות ועל מצבים חברתיים. תוקפנות ואלימות הפכו להיות הכלי העיקרי עימו גברים מתקשרים את תסכולם. למעשה, החברה כולה פיתחה סובלות כלפי מופעים כאלה של גבריות אלימה, תוקפנית, מטרידה מינית, ומתייחסת אליהם כאל גזירת גורל: "ככה זה בנים, אין מה לעשות".

ההנחה שהכל מהטבע, כמובן מוכחת כמוטעית מחקרית. ההורמונים הגבריים לא באמת מכתיבים הכל, והשפעת החינוך היא דרמטית. הדבר נעשה קריטי כשמתייחסים לנכונות של נערים וגברים להתערב במקרי אלימות (בעיקר מול נשים) ולמנוע אותם. מסתבר שאפשר לחנך את הבנים שלנו, לא רק לא לפגוע באחרות ואחרים, אלא גם לזהות פוטנציאל לפגיעה, על ידי גברים אחרים, ולנטרל אותו, באופן יעיל, מבלי שהם עצמם יפגעו.

לפני כשנה פורסם מחקר רחב היקף שנעשה בקניה, בקרב נערים בכיתות ט'-י"ב בתיכונים בניירובי. המחקר בחן עמדות של הנערים כלפי נשים, ואת מידת הלגיטימציה לתקוף מינית. הנערים בקבוצת המחקר הגדולה, קיבלו הדרכה מיוחדת בת שישה שבועות, ובה למדו על נשים, על אלימות מינית ומגדרית, על זיהוי אלימות זו, ועל הדרכים להתמודד איתה. הנערים קיבלו כלים אפקטיביים להתערבות במצבים של הטרדה או תקיפה מינית, כך שיצליחו להתמודד מול התוקפים, שלעיתים היו חבריהם.

בהכל אשמים ההורמונים? לא בטוח. צילום: shutterstock

המחקר הוכיח מעל לכל ספק, את האפקטיביות שבחינוך נערים. בנוסף, הסתבר שגיל ההתבגרות הוא כנראה חלון הזדמנות אחרון לשינוי התנהגותי של נערים והפחתת האלימות המינית. כמובן שעדיף להתחיל מוקדם ככל האפשר.

אפשר לשאול: איך מה שקורה בקניה קשור אלינו? האם אצלנו המצב שונה? זהו, שהמחקר הראה שהעמדות שאותם הציגו בני הנוער בתיכונים בניירובי, כלפי נערות ונשים, דומים מאוד, עד כדי זהים, לעמדות שנמצאו בארצות הברית ובמדינות מפותחות בעולם, כולל בישראל.

יש מה לעשות!

בישראל קיימים מערכי שיעור  בנושא מגדר לגילאי החטיבה והתיכון, וכן שיעורי הדרכת בנים בנושא אלימות מינית. במערכים אלה, חשובים ומוצלחים ככל שיהיו, קיימות שתי מגבלות: האחת – היא שהתכנית איננה  כוללנית. חינוך מודע מגדר, וחינוך להפחתת אלימות מגדרית חייב להפגיש את הנערים עם הממשקים השונים בחייהם, ושיעורים ספורדיים אינם מספקים את המענה.

המגבלה השנייה נוגעת לזהות המנחה, כלומר: מי מעביר את השיעור? האם מורה אישה יכולה להוות מודל סמכות והזדהות לנערים? האם גבר מבוגר? רמת ההזדהות של הנערים עם המנחה היא משמעותית וחשובה.

בתיכון הרטמן בירושלים, (תיכון נפרד לבנים ולבנות) מתקיימת תכנית כוללנית שכזו. התכנית התחילה בתיכון הבנות לפני חמש שנים הורחבה גם לבנים. במסגרת התוכנית הנערים מוזמנים  ומסוגלים לשוחח על הגבריות שלהם עם מחנך הכיתה וביניהם, לומדים להכיר בחשיבות של דרישות פמיניסטיות לשוויון, ומתוך כך מתפתחות תפיסות ועמדות חיוביות כלפי נשים, להט"בים ונערים מוחלשים. התוצאות מדברות בעד עצמן: בתיכון זה לא רק שרמת אלימות נמוכה בין הבנים, אלא שנראה כי הבנים יודעים להפעיל שיקול דעת ולהתערב במקרים בהם הם נתקלים באלימות מגדרית.

חינוך מודע מגדר, חייב לפנות ולקחת בחשבון גם את הבנים, הנערים. להצגת אפשרויות שונות של גבריות, ולמניעת והתמודדות עם אלימות מגדרית, יכולה להיות השפעה דרמטית לא רק בשיפור האקלים הבית ספרי והפחתת האלימות, אלא גם ברמת שביעות הרצון של התלמידים מבית הספר, ורמת הציונים שלהם.

הגיע הזמן שנתחיל לחנך את הבנים שלנו לאפשרויות אחרות, ולא נקבל את ההתנהגויות האלימות כמובן מאליו. החברה כולה תרוויח מכך.

גבריותגבריםהורותחינוך ילדים