"שהילד שלי יבחר איזה מין הוא רוצה להיות": ההורים שמחנכים את ילדיהם ללא מגדר

באחד הימים יונתן לוויט מברוקלין יצא לטייל עם העגלה. הולכת רגל הציצה על הסווטישירט הוורוד של הפיצי שבפנים ואמרה: "איזה מזל יש לך שיש לך בת! בנות הן כל כך יפות ושבריריות. הולכים להיות לה מלא חברים". יונתן חייך בנימוס ובחר שלא להגיב. כמה דקות אחר כך, יונתן הוציא את הפיצי, הוריד את הסווטישירט וחשף חולצה בצבע כחול. "לא אמרת לי שיש לך בן!", רגזה האישה. הפעם יונתן כבר לא שתק: "לא אמרתי לך בכלל איזה מגדר היא או הוא. כשהילד שלנו יהיה גדול, הוא יגיד לנו איזה מין הוא בוחר להיות".

ליותר ויותר הורים נמאס מהחלוקה המגדרית שמאלצת אותם לקנות לבנותיהם בגדים ורודים ולבניהם בגדים בתכלת. ההפרדה הזו לא מתחילה ונגמרת רק במלתחה, כמובן, אלא נוגעת כמעט בכל אספקטים – הצעצועים שמשווקים לבנים או לבנות, החוגים המיועדים לבנים או לבנות, צבע המוצצים והבקבוקים ובעצם כל בחירת המילים והתארים שלנו מושפעת מהמיניות של היילוד (ילד גיבור, ילדה יפה וכו'). למעשה, מהרגע שהילדים שלנו מגיחים לאוויר העולם, הם עוברים במסלול שנקבע עבורם מראש, על פי המין שלהם. וכך, עוד לפני שיש להם מודעות, הם כבר מפתחים סטיגמות ברורות, נוקשות ומגבילות לגבי המגדר שאליו הם משויכים ולגבי המגדר השני. אבל כעת תנועה הולכת וגדלה של הורים מנסה לשבור את המעגל הזה, על ידי ניתוק הילדים מכל הקשר של מגדר.

גוף יחיד רבים

כרגע ידוע על כ-220 משפחות ברחבי ארצות הברית שבוחרות לגדל את הילדים שלהם כ-“theybies”, כלומר ילדים שלא משויכים לאף מגדר ובהתאם לא מדברים איתם בגוף זכר או נקבה, אלא בגוף נייטרלי (כמובן שבאנגלית זה הרבה יותר קל). הם מאפשרים לילדים שלהם לשחק בכל המשחקים, להתלבש בכל סוגי הפריטים ובכל הצבעים ומה שמעורר את ההתנגדות העזה ביותר- הם לא חושפים את המין של ילדיהם לאף אדם חיצוני. הילדים עצמם אמנם מודעים לחלקי הגוף השונים שלהם, אבל הם לא מזהים אותם כסממן שמעיד על מגדר מסוים (כלומר אין אצלם משפטים בנוסח "לבנות יש פיפי ולבנים יש בולבול"). על פי התאוריה של ההורים השייכים לתנועה, על ידי האקטים האלו הם מנתקים את הילדים שלהם מהסטראוטיפים שיש לכל מגדר ומאפשרים להם לבחור בעצמם מה, מי ואיך הם רוצים להיות.

ההורים הראשונים שהתפרסמו ככאלו המאפשרים לילדים שלהם את יכולת הבחירה היו קטי ודיויד סטוקר-וויטריק מטורנטו. ב-2011 הם הגיעו לכותרות העיתונים לאחר לידת צאצאם השלישי, סטורם, בשל היותם הורים שמגדלים את ילדיהם ללא מיניות מוגדרת. ב-2016 המגזין the star חזר אליהם שוב, כדי לראות מה שלום ילדיהם. במהלך השנים הזוג גידל את ילדיו בעזרת "מפת מיניות", שמציינת נקודות שונות על סקאלה, החל מזכר ונקבה שבקטבים ועד לטרנסג'נדרים. הרעיון הוא שכל ילד יפתח את המסע הפרטי שלו למיניות ויסמן איפה הוא נמצא על המפה. בהתאם לנקודה על המפה, כל אחד משלושת ילדיהם בחר את הכינוי שבו הוא מעדיף שיכנו אותו: הגדולה, ג'אז, מעוניינת שיתייחסו אליה כנקבה והיא מגדירה את עצמה כילדה טרנסג'נדרית. היא התחילה עם המעבר שלה בגיל שבע, אחרי שבמשך שנה התלבטה בנושא. קיו בן ה-7 מעוניין שימשיכו לכנות אותו כ"הם" ואילו סטורם מעוניינת שיתייחסו אליה כנקבה. ההורים, אגב, גם נמצאים על המפה הזו: קטי מבקשת שיתייחסו אליה כ"הם" ואילו דיוויד כזכר או כ"הם".

משפחה נוספת שעלתה לכותרות היא משפחת מייר, הכוללת את האבא ברנט והאמא קייל ואת הצאצא שלהם זומר, שאותו/אותה הם מגדלים בסביבה מגדרית ניטרלית כבר שנתיים וחצי. ההורים מדווחים שחוץ מהסביבה הקרובה הם "לא מגלים את המין של זומר למי שלא חייב לדעת".

בבלוג שלה, "לגדל את זומר", קייל כתבה: "המין אינו מספר לנו דבר על אישיותו של הילד, על מזגו, על הצבע המועדף עליו, על האוכל האהוב עליו, על חוש ההומור שלו, על היחס שלו לשינויי האקלים, או על כל תכונה ייחודית אחרת. בדיוק כמו העובדה שיש להם שתי זרועות לא מספרת לנו שום דבר אחר עליהם, מלבד לכך שיש להם שתי ידיים". עם זאת היא אומרת שברור לה כי מתישהו זומר יבחר את המגדר שלו וכי הם לא הולכים להשפיע על הבחירה.

מהאינסטגרם של משפחת מייר

עוד משפחה שהתפרסמה בהקשר הזה היא משפחת שארפ, שבה ההורים נייט וג'וליה בחרו לגדל את התאומים שלהם מבלי להגיד להם או לאף אחד אחר אם הם בן או בת. בכתבה שנעשתה עליהם ב-nbc news, סיפרו השניים, שעובדים כמהנדסים מכניים, שהבחירה לשמור את ילדיהם נקיים ממגדר התחילה עוד במהלך ההיריון. כשג'וליה גילתה שהיא נושאת ברחמה תאומים, היא הרגישה שהיא נמצאת בקונפליקט לגבי גילוי מוקדם של מין העוברים. בגלל שהיא עצמה עוסקת במקצוע שנחשב "גברי", היא חשה צורך להגן על ילדיה מפני ההגבלות המגדריות השולטות. בהתחלה נייט לא הבין את הצורך של ג'וליה לחכות עם גילוי מין העוברים, אבל אז השניים התחילו לחקור לעומק את הנושא ולהבין כיצד הסטראוטיפים משפיעים על התפתחות הילד.

על פי ג'וליה "קראנו שכבר בהגיעם לגיל 20 שבועות מתחילים להתייחס אליהם בצורה מגדרית, ואנשים קוראים לילדות 'נסיכות' וקונים דברים מסוימים למינים שונים. רצינו למנוע את זה, וככה זה התחיל. ואז, בערך שבועיים לפני שהם נולדו, נייט אמר 'מה אם לעולם לא נגיד לאנשים?'".

בלידת התאומים, ההורים ביקשו מצוות בית החולים שלא לדווח להם על מין התינוקות, וכך במשך כמה שעות אפילו ההורים המאושרים לא ידעו את מין הילדים שלהם. לדבריהם הם רצו קודם לפגוש אותם מבלי לתת את הפוקוס על המין שלהם. כצפוי, התגובות שהם מקבלים מהסביבה נעות בין חוסר הבנה לזעם, אבל בינתיים נייט וג'וליה עושים את כל המאמצים כדי לספק לילדיהם סביבה א-מגדרית "עד שהם יהיו גדולים מספיק כדי להבין את זה". ג'וליה מספרת שהתאומים דווקא התחילו לשאול אותם מה פירוש המילים "היא" ו"הוא", אבל הם בחרו להגיד להם שאלו כינויים לאנשים.

בנים חכמים, בנות רגישות

כרגע עוד לא נעשו מחקרים על ילדים שגדלים ללא מגדר, אבל לאורך השנים נעשו עשרות מחקרים על האופן שבו המגדר שלנו השפיע על היחס של הסביבה אלינו, ובהתאם על היחס שלנו לסביבה ולעצמנו. כך, למשל, נמצא שכאשר ילדה מקבלת צעצוע ורוד היא תשחק בו יותר מאשר אם אותו צעצוע יהיה בכחול. מומחים גם טוענים שהדרך שבה הורים מקיימים אינטראקציה עם ילדיהם מעצבת אותם מגיל צעיר. כך לדוגמה, הורים נוטים יותר לדבר לבנים בצורה מתמטית יותר ולעומת זאת להשתמש ביותר מילים מבוססות רגש עם בנות. הורים גם נוטים לעודד תוקפנות אצל בנים ורגישות אצל בנות – ואלו בדיוק מסוג הדברים שהורים בגישת ה-“theybies” מנסים למנוע.

לצד לא מעט מתנגדים לשיטה, הטוענים שגידול באופן הזה עלול להביא לבלבול בזהות העצמית של הילד, יש לה גם לא מעט תומכים. למשל, ד"ר ג'ון סטיבר, פרופסור לרפואת ילדים במרכז הרפואי "הר סיני" בניו יורק, רואה בהורות פתוחה מגדרית כדרך להראות לילדים שהם אהובים ללא קשר לזהותם. לדבריו זה יכול להיות חשוב במיוחד עבור ילדים טרנסג'נדרים, שלהם שיעור גבוה יותר של דיכאונות ניסיונות התאבדות.

ילד נוסף שמוזכר בכתבה של ה-nbc הוא הזל דניס בן ה-7. בעצם, אל תקראו לו ילד, שכן הוא מבקש שיפנו אליו בגוף רבים והוא מכנה את עצמו דמיגירל (כלומר חלקית נקבה). דניס לא גדל בסביבה ניטרלית מגדרית, אבל כבר לפני ארבע שנים הוא החליט שכל החלוקה הזו לבנים-בנות לא מתאימה לו, והוא ביקש מהוריו ומוריו להתייחס אליו כ"הם". אביו הטרנסג'נדר של הזל, ארי, מספר שהעדיפויות העליונות של המשפחה היא לגדל את הילדים בתחושה שמקבלים אותם בגלל מה שהם ולא מי שהם. לכן, כעת הם החליטו לגדל את בתם בת החמישה חודשים כ-“theyby". ארי, שגם פתח עמוד פייסבוק כדי לתמוך ולייעץ למשפחות שמתמודדות עם הנושא, מספר שעם בתו הקטנה – או בנו הקטן, תלוי איך מסתכלים על זה – הוא מקפיד להשתמש בביטויים ובתארים שבאופן מסורתי מיוחסים לכל אחד מהמינים, כמו יפהפיה או חתיך.

באותה כתבה התראיינה גם ליז אליוט, פרופסור למדעי המוח בבית הספר לרפואה של שיקגו ומחברת הספר "מוח ורוד, מוח כחול". בין השאר היא אמרה: "ברגע שהילד שלך פוגש את העולם החיצון, וזה עשוי להיות במעונות יום, או בגנים, או אצל הסבים – זה די בלתי אפשרי לשמור על מצב של מגדר ניטרלי. ועל פי מצב הפתיחות שיש בקהילה שלכם, אתם עלולים לחשוף את הילדים שלכם לבריונות או לבדידות". כמובן שההורים שבוחרים בדרך הזו מבינים את המציאות הזאת, אבל בכל זאת הם נחושים להגן על ילדיהם מהגדרות זמן רב ככל האפשר.

כמו שאר ההורים שנזכרים בכתבה, גם ארי לא חי בבועה מנותקת, והוא מבין היטב את המחיר שככל הנראה ילדיו ישלמו בשל הבחירה לגדל אותם מחוץ לנורמות המקובלות, אלא שבעיניו זה שווה את המחיר. "ליעד את הילד שלך למין מסוים ולהפיל עליו את כל קודי ההתנהגות של אותו המין שישפיעו על כל חייו זו כפייה הרבה יותר חזקה מהאופן שבו אני פועל", הוא טוען. ואולי בצדק.

חינוך ילדיםחינוך מודע מגדרמגדר