למרות ההשפלות והקללות, אני סולחת לכם: מונולוג של מורה

במשך תקופה מאוד ארוכה, ערבוב מוזר של תמימות ויוהרה שלחו אותי לנסות לתקן את העולם ולקחת אחריות על טעויות של אחרים. כשהעבודה היא קודם כל לב ורק אחר כך שכל, הדרך למחלקה הסגורה באברבאנל מאוד מהירה. היום אני מבינה שלא הכל בשליטתי ואני סולחת. אני סולחת לתלמידים שפגעו בי ולהורים שדרכו עליי.

לא חסרות דוגמאות

לפני כמה שנים, מינו אותי לתפקיד של רכזת שכבה מוקדם מדי ומהר מדי. לא באמת ידעתי מה אני עושה, אבל רציתי לעשות את זה טוב. לקח לי שנתיים בתפקיד כדי להבין שגיל 25 הוא מוקדם בשביל להיות אמא, אחות גדולה, פסיכולוגית, מורה, שוטרת ויועצת בו זמנית. הכאפה הראשונה שלי הגיעה אחרי שאחד התלמידים האהובים עליי הרס לי את המשרד. הדלת יצאה מהצירים מההדף של הטריקה וזה נראה כאילו הארוניות הקיאו על עצמן. קללות כתובות על הלוח, קלסרים זרוקים, עפרונות שבורים. המדפסת, המגירות וכל תכולתן היו על הרצפה. הכבלים של המחשב מנותקים, והמבחן שלו עם הציון הגבוה שתליתי כדי להתגאות בו, קרוע לחתיכות מיקרוסקופיות על הכיסא. המשרד הדיף ריח של שנאה והמהפכה שהלכה שם צרחה זעם בכל הכוח. בכיתי שבוע. בכיתי כי, עד היום, הוא נותר אחד התלמידים האהובים עליי בעולם ובכיתי על כך שכשלתי ודחקתי אותו לקצה. אם להיות כנים לגמרי, גם נטרתי טינה כי הוא הוכיח את הסטיגמה. אלו שהכי חשובים לנו, פוגעים בנו הכי הרבה.

תלמיד אחר פתח עצומה בבית הספר כדי להדיח אותי מהתפקיד בגלל שלא הרשיתי לו להסתובב עם שכפ"צ וגיליתי שהוא זה שהיה מפנצ'ר באופן תמידי את האופניים של אחד הילדים. הוא מילא את הדף בחתימות מזויפות ואז הלך להשתנקר למנהל. בסוף השנה הוא עבר לבית ספר אחר ואני הייתי היחידה שניסתה לשכנע את ההנהלה להשאיר אותו. אחרי שנה וחצי הצטלבו דרכנו והוא לא דיבר איתי במשך כמה חודשים. הוא התעלם ממני בהפגנתיות והשתדל ללכלך עליי מאחורי הגב כמה שרק ניתן. עד היום יש לנו יחסי אהבה/שנאה. הוא עשה לי בית ספר להוראה והוא גם פגע בי המון לאורך הדרך.

התלמידה שגרמה לי את הסבל הכי גדול במשך 5 שנותיה בבית הספר, היא גם אחד הקשרים הכי מיוחדים שנרקמו לי בחיי. עברתי איתה גיהנום. צרחות, ניתוקים בפנים, קללות מזעזעות שלא שומעים אפילו בשוק, השפלות והדובדבן שבקצפת – שיחות טלפון לאמא שלה מול כל השכבה בקול גבוה במיוחד כדי לספר לה כמה אני נוראית. היא חצתה את הגבול כשצרחה לי "זקנה מטומטמת, מי ירצה אותך בכלל?" מול שאר הצוות, קצת אחרי שהאקס שלי ואני נפרדנו. היא הרשתה לעצמה לצאת עליי אז והיא גם עושה זאת היום. אחת לכמה חודשים. על כוס קפה וסיגריה, כשהיא שמה לב שאני מחשבת קלוריות, תוך כדי שהיא מספרת לי את כל מה שקרה בתקופה האחרונה, מחבקת אותי חזק ואומרת כמה התגעגעה. הילדה הזאת היא אהבה גדולה וכיאה לכזו, היא מגיעה מהולה באושר וכאב.

בלה רבוי (צילום אינסטגרם)

גם להורים אני סולחת

מי שאי פעם לימד מעל חמש דקות יודע, שהכי נוראיים הם ההורים. מאחורי כל ילד עם חרדת ביצוע עומד מבוגר לחוץ ומאחורי בנות 8 עם מיני וחשבון אינסטוש עומדת אמא עם חלומות שלא התגשמו. כשערכתי שיחות פתיחת שנה, איבדתי את האמון במין האנושי (כמעט) אחרי שאחת האמהות אמרה לי "אל תתקשרי אליי. לא אכפת לי. תחזירי לי אותו כשהוא יגיע ל 18". חשבתי שלא יכול להיות יותר גרוע, עד שגברת מנולו בלאניק נזכרה להגיע לאחת אסיפות ההורים באיחור אופנתי של שעה וחצי וצרחה עליי כשהסברתי לה שאני צריכה לצאת להלוויה.

ההורים הכי גרועים הם אלה שמזלזלים וחושבים שאת עובדת אצלם. החל מאבות שהתקשרו אליי בשתיים בלילה כי לא עניתי להם בעשר, דרך אמא עצבנית שצרחה עליי בטלפון "את לא תגידי לה שהיא חכמה! את תגידי לה שהיא יפה!", או אבא שאיים לשרוף את בית הספר כי הבן שלו נכשל במבחן ועד אימהות אחרות שביקשו ממני לתעדף את הבן שלהן על פני שאר חבריו. "הם כולם מפגרים שם. הוא הכי חכם". השוס של הקריירה שלי עד כה היה כשהתפתח ריב בין האימהות ואני קיבלתי מייל שקורא להתפטרותי מהתפקיד בגלל שהחמאתי לאחת מהאויבות המושבעות של כותבת המייל. גם לה אני סולחת. אני משחררת את צרות העין, ההתנשאות וחוסר הידע המקצועי של זוגות שהחליטו להתרבות, ועשו זאת על דעת עצמם, מבלי שקיים אף חוק שמונע זאת. אני סולחת כי אני יודעת שהילדים שלהם ואני הצלחנו למרות, ולא בזכות.

רק אנשים משוגעים בוחרים בהוראה. זה מקצוע בלי כסף, שואב אנרגיה והפרסטיז' היחידי שמתלווה אליו הוא ההנחות שיש בכרטיס של התאחדות המורים. המשוגעים באמת, הופכים להיות מורים ממש טובים. לנסות ליצור בתוך כאוס של טראומות עבר, פחדים ומשקעים הוא דבר עילאי. להישאר כדי לקצור את הפירות – זו כבר זכות. אין משהו שמחשל יותר לחיים, מאשר ילד בן 15 ששותל אותך באדמה עם מטר קללות, מנמיך אותך, ושאר החברים שלו עומדים בצד וצוחקים. זה כאב כל כך חד. ההשפלה היא תפאורה לצד כישלון. אני רוצה לעזור לו, לא מצליחה וגם לא יודעת איך. בצד הקיצוני  – השני אין אושר נשגב יותר מהכרת התודה. בסיום כיתה י"ב, הוא יחבק אותי ויגיד לי שזה הכל בזכותי. אנחנו ניפרד בבכי, ומאז אחת לכמה זמן אקבל עדכונים על ציוני דרך בחייו. בנקודה הזו אני אשחרר ואסלח. אסלח לו ולשאר העשרות שפגעו בי בצורה כזו או אחרת, בלי וגם עם להתכוון. אני סולחת מתוך הבנה שממש כמו אצל הורים גרושים, תמיד ההורה שמחנך, מציב גבולות ונותן את נשמתו, מקבל חרא לפנים.

בית ספרחינוךלימודיםמוריםמערכת החינוך