"ביטלתם את הלמידה מרחוק, לקחתם את האוויר לילדים שלנו"

חמישה ימים למדו הילדים שלי בלמידה מרחוק. בכיתה א' התבקשו הילדים לשלוח תמונות של היצירה שהכינו, או תמונה של עצמם על המיטה אחרי שסידרו אותה, בכיתה ה' נפגשו בשיחת זום עם המורה או צילמו את עצמם קוראים בכל בוקר, כל אלה בנוסף למטלות לימודיות שונות. ואז זה נגמר.

כשהודיעו על ביטול הלמידה מרחוק, התעורר שיח ער בקבוצות ההורים השונות, והביטויים שחזרו שם כדי לתאר את הלמידה היו: "אי של יציבות", ו-"עוגן של שגרה בתוך הכאוס". ההורים ביטאו את התחושה שלהם, אבל בעצם גם את תחושת התלמידים, שהלמידה מרחוק נתנה להם תעסוקה, חיבור לשגרה וסיבה לקום בבוקר, פשוטו כמשמעו, אבל גם במובן המטאפורי.

וזה נכון לכל הגילאים, לכל האוכלוסיות. בבית ספר לחינוך מיוחד המיועד לנוער עם בעיות רגשיות והתנהגותיות בו אחותי מלמדת, לומדים תלמידים שבימים כתיקונם, איך נאמר זאת? לימודים לא נמצאים בראש רשימת התחביבים שלהם. אצל רבים מהם, אפשר היה לראות שמשהו השתנה בימי הלמידה מרחוק. פתאום יכולתם לראות אותם מתחברים לקבוצת הוואטסאפ ומחכים שהשיעור יתחיל, שולחים הודעות כמו: "מתי נקבל עוד משימה?", ומתקשרים למורה בשיחת וידאו כדי לקבל הסבר נוסף על התרגיל ההוא במתמטיקה, ואולי בעצם כדי לקבל קצת יחס אישי, קשר עם העולם, תזכורת לחיים שהיו.

איתי במשימת "כך סידרתי את המיטה" שקיבל. צילום באדיבות אורית דולגין

מאז ההודעה על ביטול הלמידה מרחוק, אצלנו בבית הספר התארגנו ההורים בחלק מהכיתות ויצרו תורנות הורים ללמידה מרחוק. כל הורה יכין סט יומי של מטלות לילדי הכיתה תוך שימוש במאגרי ידע שהמורה המליצה עליהם. נצטרך להשקיע בזה קצת זמן, אבל זה מה שיאפשר לילדים להמשיך בעשייה, יגרום להם להרגיש מחוברים לחברים שלהם שמבצעים את אותן משימות באותו היום, ובעיקר יזכיר להם – וגם לנו, ההורים – שכולנו עדיין חלק ממשהו גדול יותר מהתא המשפחתי, שההתקהלות אולי אסורה – אבל הקהילה חיה ובועטת. וזה מה שנתנה לנו, גם אם לזמן קצר, הלמידה מרחוק.

אז נכון. היו הבעיות הטכניות, העומסים על המערכות, וספק מסוים בנוגע לערך הפדגוגי של הלמידה – במיוחד בכיתות הנמוכות, אבל כל זה מתגמד מול הערך הרגשי שמקבל ילד או מתבגר שמתעורר בבוקר וקורא מסר מהמורה שלו, שיודע שהחברים יראו את התמונות שהוא מעלה, ש"פוגש" את הכיתה שלו – גם אם זה ב"זום". והסיבה לכך היא שכל אלה מזכירים לו שהוא עדיין שייך. למסגרת הלימודית, לקבוצת השווים שלו, לקהילה. והרי זה הדבר שהכי חסר לנו בימי סגר הקורונה, המגע, החום האנושי, השתייכות החברתית. אדלר אמר: "האדם הוא יצור חברתי ולכן הוא זקוק לתחושת שייכות כמו אוויר לנשימה". וביטול הלמידה מרחוק לקח לילדים שלנו – וגם לנו – את האוויר הזה. דווקא כשאנחנו כל כך זקוקים לו.

***

אלו ימים קשים במיוחד לנשים במעגל האלימות. נשים וילדים שההסתגרות בבית עם בעל או אבא מכה קשה להם שבעתיים. מרגישה שאת צריכה סיוע? אזן קשבת? התקשרי 6724* קו החירום של ל.א לאלימות ואון לייף  24/7 בכל השפות. אנונימיות מובטחת. 

למידה מרחוקקורונה